דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

להוציא את הסבתא מהבוידעם

נעמי האיתן

עריכה: סיגל אשכנזי


נוצר ב-11/26/2017

השליחות שלי, או - להעניק לזיכרונות חיי־נצח

 

בתקופת השירות־הלאומי שלי נהגתי לבקר פעם בשבוע בבית אבות ונקשרתי במיוחד לאחת הדיירות. היא סיפרה לי בכאב על הבית שלה שנאלצה לעזוב בעל־כורחה, על הספרים שהיו בו ואין לה מושג לאן נלקחו, על התמונות שהיו תלויות בו והיא בטוחה שנזרקו על־ידי בניה, כי הם לא גילו בהן עניין מעולם.

חשתי את כאבה. הרגשתי את הקושי שלה בכל נימי נפשי. אז הבנתי במלואו את פירוש השורה משירו של שאול טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו"; אדם הוא אוסף כל הזיכרונות שצבר ופגיעה בהם דומה לכריתת איבר מאברי גופו.

חלפו כעשר שנים מאז וכבר הייתי אישה נשואה, אימא לחמישה ילדים ומורה במשרה מלאה, ובעלי אמציה כבר הקים את 'אולפני אתרוג'. תוך כדי ההיריון השישי שלי יזמתי הפקת סרט על סבא שלי צבי הרשקוביץ ז"ל, אביו של אבא. סבי נפטר מדום־לב כשהייתי בת שש־עשרה, והוא רק בן שישים־וארבע במותו. ידעתי שאני מצפה לבן ורציתי לקרוא לו צבי, על־שמו. אמנם הכרתי אותו, אך ככל שבגרתי הבנתי שאני לא באמת זוכרת אותו ולא באמת מכירה אותו. אבי לא סיפר לי על ילדותו מעולם. גם סבתי, אמו, לא סיפרה, לא על עצמה ולא על ילדיה. במחשבה לאחור, אם הייתי שואלת סביר שהייתה מספרת. אבל באשר לאבא, חששתי שלא ירצה לשתף פעולה ולשוב אל זיכרונות ילדותו כי ידעתי שילדותו הייתה רצופת קשיים. יש אירועים שלא אוהבים לדבר עליהם, מקצתם אף מודחקים היטב, אבל לא נרתעתי. לא חששתי לחשוף את עובדות החיים ואת נסיבותיהם, ולהעלות את הזיכרונות שנותרו לבני המשפחה. חששותיי לגבי אבא התבדו. הוא שיתף פעולה לאורך כל הדרך, ואף בהתלהבות.

תבנית תמונות

בסופו של תהליך, הסרט על סבא היה נפלא, ופרק לא מבוטל בו מתייחס לסבתא. וכבר צפינו בו כמה פעמים בחוג המשפחה – המצומצמת והמורחבת, שהלכה וגדלה – פעם באזכרה לסבא ופעם ביום ההולדת של סבתא, ובכל כמה שנים, כשמתבגר דור חדש או כשאחד הנכדים מתחתן, עולה הצורך לצפות שוב בסרט כדי להכיר את המורשת המשפחתית.

בתהליך הפקתו של הסרט התברר לי שנוסטלגיה היא הלך־רוח חיובי, גם אם חוויית־העבר נושאת אופי שלילי; אדם נוטה להעריך את שהיה, ואפילו מתגעגע. רבות מן החוויות, גם אם הן קשורות בעוני ובמכאוב, הרי הן חוויות מעצימות ונזכרות לטובה במרוצת השנים.

אחת מהעבודות הראשונות של 'אולפני אתרוג' הייתה הפקת סרט זיכרונות למשפחת קוצינסקי מכפר־סבא. הארכיון המשפחתי של משפחת קוצינסקי, שנשמר בקפידה בידי נילי אייזן, הבת, היה עשיר בתוכן ומסודר להפליא. לא יכולתי שלא להתרגש ממזכרות המשפחה ולמרות עבודתי במשרה מלאה כמורה, הייתי מעורבת בתהליך הפקתו של הסרט. הם שימרו כל כך הרבה מזכרות מבית ההורים שכבר עבר לידיים אחרות (וגם ההורים כבר מזמן אינם) – כלים ומכתבים, פרטי לבוש מיוחדים, תלושי מזון מתקופת הצנע וכרטיסי אוטובוס, ואפילו המזוודה שליוותה את אחד ההורים בעלייתו לארץ. ומדוע אני מספרת זאת? כי אימא שלי, חובבת נוסטלגיה בעצמה, עקבה אחר תהליך העבודה. היא התרשמה מהתוצר הנפלא ותאבונה נפתח. לכבוד יום הולדתה השישים ביקשה שנפיק עבורה סרט זיכרונות – סרט שורשים על הוריה שנפטרו מזמן. הארכיון המשפחתי של סבא מצד אימא היה עצום. בעבודה על הסרט הזה נזרעו הזרעים לספר הזה המונח בידכם.

התוודעתי לסיפורם של סבי איתמר־יוסף בנעט ז"ל שהיה עיתונאי ולסבתי נעמי, שעל־שמה אני קרויה. הם הקימו את ביתם בחולות חדרה ב-1941, מיד לאחר נישואיהם, בשכונה חדשה, שלימים תיקרא 'שכונת ויצמן'. עוד למדתי שסבי זכה לסקר את התפתחותן של ההתנחלויות החדשות בשרון ובשומרון. כן, כינו אותם 'מתנחלים', ואת היישובים חדרה, זיכרון־יעקב, פרדס־חנה ואחרים בסביבתם כינו 'מושבות השומרון'. סבתי נעמי גדלה בירושלים שמחוץ לחומות ולמדה בבית הספר הירושלמי 'אוולינה דה רוטשילד'. היא הייתה אישה משכילה.

סבא וסבתא שמרו על המכתבים שכתבו זה לזו בתקופת אירוסיהם בזמן מלחמת־העולם־השנייה.

פרק שלם בסרט עליהם הוקדש להתכתבות ביניהם מאז שהכירו ועד חתונתם. התרגשתי להתחקות אחר פיוטי אהבתם, וללמוד מהם על אופייה של התקופה. התקשורת בין ירושלים לחדרה הייתה תלויה בחסדיו של הדואר, שלא היה סדיר בעת ההיא. לא הצלחתי להבין איך אפשר להזמין רהיטים מתל אביב בהיעדר מכשיר טלפון ובו־בזמן לתאם פגישה בין הורי הכלה שבירושלים לבין החתן שאמור להגיע מחדרה. איך יכלה סבתא שלי להיות בטוחה שאכן ביום שלישי הבא, בשעה היעודה, יגיע בחיר־לִבה לחנות הרהיטים שנדברו להיפגש בה בתל אביב?

נדהמתי למצוא בין המכתבים שרטוט של הדירה החדשה בחדרה, הכולל מידות של כל חלון בה, כדי שנעמי הכלה תוכל לשבת בירושלים ולתפור להם וילונות.

עברו שמונים שנה מאז שנכתבו המכתבים ועד שהפכו לסרט. מדי פעם הייתה אימא שלי מציצה בהם ומתבשמת (ביטוי שלה), מתגעגעת לאהבת הוריה ולתקופת ההיכרות ביניהם לפני שנולדה.

אימא שלי רצתה שגם אנחנו ובנינו ובני בנינו נרגיש געגועים לתקופה שלא גדלנו בה ולאנשים שלא הכרנו, ולכן יזמה את הפקת הסרט.

תבנית תמונות

בשלב הראשון סרקנו את כל המכתבים ושמרנו אותם במחשב. בשלב הבא בחרנו מבין המכתבים מדגם מייצג שלתפיסתנו יהיה משמעותי לדורות הבאים. לאחר מכן הוקלטו שני קריינים, גבר ואישה, מקריאים את המכתבים הנבחרים. ולבסוף, באמצעות עריכה אמנותית הוספנו תמונות מתאימות וקטעי וידיאו שקיבלנו מהארכיון הציוני המרכזי בירושלים כדי להנחיל לדור הצעיר את ערכי התקופה ההיא: תכנון וסבלנות, הסתפקות במועט ומידת־מה של ענווה. החיים בלי מקרר – היו דבר בלתי נתפס בעיניי; החיים בלי מחשב – היו דבר בלתי נתפס בעיני ילדיי. אפילו אני – שרוב שנותיי גדלתי בלי טלפון נייד וזוכרת גם תקופה ממושכת בלי טלפון קווי בבית – התקשיתי לדמיין איך הסתדרו פעם רק באמצעות תקשורת כתובה על נייר. לא מסרונים מוקלדים בטלפון הנייד, אלא מכתבים של ממש, שנשלחו לנמען באמצעות שירותי הדואר.

בפרויקט הזה, שהיה מורכב למדי, למדתי, שלב אחר שלב, איך מפיקים סרט זיכרונות רחב־היקף.

חפשו ביוטיוב: סרט שורשים משפחת בנעט

עוד סרט משפחתי־אישי שהפקתי היה עבור בני מאיר ואִתו, לרגל הבר־מצווה שלו. מאיר ביקש ללמוד על דמותו של הרב יצחק מאיר האיתן ז"ל, סבו שעל־שמו הוא נקרא. מאיר, אמציה ואני נסענו נסיעות רבות כדי לערוך מפגשים מצולמים עם אנשים שהכירו את סבא (חמי) במעגלי החיים השונים. במקום נסיעה לכותל־המערבי, כמנהגן של משפחות רבות, ביום הנחת התפילין, יזם מאיר סיור משפחתי לתחנות חשובות בחייו של סבא מאיר ז"ל. מאיר הנכד הצטלם תוקע בשופר בדיוק באותו המקום שבו תועד סבא תוקע בשופר שלושים שנה לפני כן. הבחירה בסיור חיזקה בנו את התחושה שתהליך בירור השורשים השפיע עמוקות על מאיר בר־המצווה. לא מבוטל הוא האושר שהיה מנת־חלקה של סבתא כשצעדנו, תרתי־משמע, בדרכיו של סבא. סרט בר־המצווה של מאיר משמש סרט זיכרון לסבא, אבינו מורנו, וזה שכר נוסף לעמלנו. כולנו עברנו תהליך מיוחד במינו בחודשי העבודה על הסרט.

חפשו ביוטיוב: סרט בר מצוה של מאיר בעקבות הסבא

תבנית תמונות

ובחזרה לסרט על סבא איתמר ועל סבתא נעמי... תוך כדי הפקתו של הסרט נחשפתי לארכיון משפחתי עצום, מהסוג שצוברים, כנראה, רק עיתונאים. הארכיון שצבר סבא איתמר העיתונאי במרוצת השנים, ודאג להוריש לבנותיו, לא מבייש אף מוזיאון בישראל. אפשר לכנותו 'ארכיון ציוני'.

ולמעשה, בלי להיות מודע לכך, כתב סבא שלי את התסריט לסרט הזה; הוא הפיק את העלילה, חווה את התקופה המתוארת ובעיקר – תיעד אותה עבור בני דורו ועבורנו, הדורות הבאים אחריו.

שם המשפחה אינו מקרי. מ'בֶּנֶט' הוא הפך ל'בֶּנְעֵט' (בן עט) שכן משחר ילדותו נמשך לכתיבה, אל העט. לא העט המוכר לנו היום, אלא עט נובע החורט על הנייר יקר המציאות. בעט נובע נכתבו קורותיו ובמקלדת מכונת הכתיבה שהִכתה על סרט הדיו הם נרשמו לדורות.

חומרי הגלם של הסרט עליו ועל סבתא – כתיבה אוטוביוגרפית, דיווח עיתונאי ומכתבי אהבה – שיקפו בנאמנות עולם שלם של אנשים ושל תקופה. בסופו של תהליך מרתק הושגה מטרתו של הסרט – להחיות את העבר וללמוד ממנו.

התפנית בחיי המקצועיים החלה תוך כדי הפקתו של הסרט הזה. זכור לי רגע אחד מכונן בשעה שסרקנו עשרות תמונות שחור־לבן (אפשר לומר שחור-צהוב): אימא שלי הצביעה על תמונתה של סבתא נעמי, אמה, ותיארה לי בהתלהבות איך נעליה האדומות התאימו לשמלתה שהיו בה פרחים אדומים. היא המשיכה לספר על סבתא שלי שידעה להתאים גם תיק אדום וחגורה אדומה כדי שההופעה תהיה מושלמת. ומה ראיתי אני? ראיתי תמונה אפורה שצולמה בשחור־לבן. הבנתי שחייהם של האנשים האלה היו בצבעים והתחלתי לדמיין אותם. בו ברגע החלטתי לעזוב את ההוראה ולהתמסר לנושא של הנחלת המורשת לדורות הבאים.

לאחר שעסקתי שמונה־עשרה שנה בתחום ההוראה, פרשתי. האופי היצירתי שלי והצורך בריגוש בלתי פוסק משכו אותי לתחום הפקת הסרטים וקיבלתי על עצמי לנהל את 'אולפני אתרוג' שנוסדו שתים־עשרה שנה קודם לכן. מצאתי את הייעוד שלי בהפקת סרטי זיכרונות ו'אולפני אתרוג' הפכו לעסק משפחתי. נדרשתי למידה רבה של אומץ כדי לעזוב את עבודתי הבטוחה כשכירה במערכת החינוך ולהפוך לבעלת עסק עצמאי. נדרשנו למידה רבה של אומץ כדי להחליט לפרנס משפחה גדולה כמו שלנו רק באמצעות העסק. אבל הדחף הפנימי ניצח והסיפוק עצום.

סרט שאנחנו מפיקים לא רק מציל את המזכרות מסכנת אבדון אלא יוצר ומחדש סיפור אישי או משפחתי שמסופר פעם אחת – ולתמיד. לכן אני מגדירה את שליחותי – לתת לזיכרונות חיי נצח. גם הדמויות בסרט (וזה יכול להיות גיבור הסרט בעצמו) זוכות לחיות, כביכול, לעד.

נתון מעניין ששמנו לב אליו במרוצת עבודתנו: רוב רובם של הסרטים שהוזמנו על־ידי משפחות כסרט פרטי־משפחתי הופכים לנחלת הציבור. המשפחות מבקשות את החשיפה כשמתברר להן שהסיפור המשפחתי הוא בעצם בבואה להתפתחות היישוב או המדינה, והוא משמש כראי לתקופה. כך למדתי כאשר ליוויתי אישית את הפקת הסרט של בני משפחת אַש (בן־צבי) בשנת 2016 (תשע"ה). יום הצילומים הראשון נערך בקיבוץ תל־יוסף, בעמק חרוד. אך הגעתי ומיד התחלתי להתרגש (נוף העמק עורר בי התרגשות, כנראה). הסתכלתי באוסף התמונות שהשתמרו אצל בני המשפחה. התמונות נשאו בבירור את טעם תקופתו של יוסף טרומפלדור, שעל־שמו הקיבוץ קרוי. הסיפורים ששמעתי היו כמו מסע במנהרת־זמן בגוף ראשון – הרגשתי שאני נוגעת בימי המנדט הבריטי ונושמת את ערכי כיבוש העבודה העברית.

אצל משפחת בן־צבי מצאנו מזכרות בנות מאה שנה. נוסף על תמונות ומכתבים, יומנים, מחברות וגזרי עיתונים, נשמרו קוביות משחק עשויות פח שהאב הכין לילדיו, כלי פח שנוצרו בעבודת יד, חותמות עם שמו של כל בן משפחה ותמונה מיוחדת של זוג חלוצים  ההורים. התמונה הייתה תלויה בבית הוריהם בליטא כמזכרת מהבן שהתחתן בקיבוץ תל־יוסף. כמה שנים לאחר חתונת בנם עלו ההורים לארץ ואִתם התמונה, שחזרה לבני הזוג המצולמים.

מזכרת נוספת שהראו לנו בתל־יוסף: רקמה שרקם יאיר, הבן הבכור, בעת מאסרו בידי הבריטים בשנת 1946 באירועי 'השבת השחורה'. הוא היה אז בן שמונה־עשרה. דרך הרקמה העביר מסר של גאווה יהודית ותפילה לתקומת ישראל. איש לא ידע לספר לו שתוך שנתיים תתגשם תקוותו ותקום מדינת ישראל.

בני המשפחה דיברו רבות על ילדותם. יצאתי מיום הצילומים הראשון אפופה מחשבות על אופן גידול הילדים בקיבוץ – לטוב ולרע.

לא הספקתי לעמוד על אופיים של החיים בראשית ימי הקיבוץ, וכבר הגיע יום הצילומים השני שנערך בעמק־חפר, במושב חיבת־ציון ובכפר הרא"ה.

ביום הזה שמעתי עוד סיפורי חלוציות מפעימים, הפעם של 'מושבניקים' שכל מה שיש להם הוא תולדה של עמל־כפיים. ה'קיבוצניקים' נחשבו עשירים בעיניהם!

תבנית תמונות

בכפר הרא"ה הרגשתי את פירוש המושגים 'גאולת העם' ו'גאולת הארץ'. כך היה גם בימי הצילומים הבאים, במושבים חבצלת־השרון ושער־חפר.

למדתי שצניעות והסתפקות במועט הם ערכים מניעים, הם הביטוי לחיים מלאי משמעות, לחיים של אידיאלים. עוד למדתי שאדם נהנה מהדבר שהוא בוחר ליהנות ממנו. איזהו עשיר – השמח בחלקו, גם כשהחלק שלו הוא דלות ואביונות, לכאורה; העיקר – הסיפוק, תחושת השליחות. אלה הדברים המשמחים. אלה הדברים המעניקים לנו אושר עילאי.

למען האמת, לא הצלחתי לדמיין מחסור. אני בבחינת תינוק שנשבה בחברת שפע ובדור הזה עליי לחנך את ילדיי. באמת שאינני יודעת מה קל יותר. ואולי כשאין, גם לא רוצים? סביר להניח שאם חסר לכולם – אין סיבה לקנאה.

חפשו ביוטיוב: ונמשכת שיירה מהמאה שעברה

בדורנו, ההתאפקות והוויתור הם אתגר. עבור ההורים, חינוך הילדים לעמל הוא אתגר גדול. השקעתי הרבה מאוד עבודה בסרטם של בני משפחת אַש, הרבה מעבר לצפוי. ובזכות התכנים בסרט הרגשתי שהפקתו של הסרט הזה היא העמל שלי, המסב לי סיפוק ואושר.

למדיה הזאת, המכוּנה 'תקשורת המונים' והייתה צריכה להיקרא, לדעתי, 'חינוך המונים', יש יתרונות רבים על־פני שיעורי החינוך בכיתה שתמציתם – ללמוד ערכים מדוגמה אישית, לימוד מתוך השראה. לסרטי הזיכרונות שאנחנו מפיקים יש תהודה רחבה מאוד והתגובות שאנחנו מקבלים, גם מאנשים שלא מכירים את גיבורי הסרטים, מחזקים אותנו להמשיך.

חפשו ביוטיוב: סרט זיכרון לרב פרץ מימון

תבנית תמונות

 

מבוא

 

מזה עשור אני מלווה משפחות בתהליך של הפקת סרט זיכרונות במסגרת העסק המשפחתי שלנו – 'אולפני אתרוג'.

'סרט זיכרונות' הוא השם שבחרתי לכל הסרטים הנושאים גוון נוסטלגי, מציגים ומעוררים זיכרונות מן העבר: סרטי 'חיים שכאלה' לכבוד יום הולדת בגיל מבוגר או לחתונת הכסף; סרטי זיכרון, לא עלינו; ואפילו סרטי בר־מצווה שבהם גיבור הסרט מתחקה אחר שורשיו או אחר מקור שמו. גם קהילות, מוסדות וארגונים מפיקים לעתים סרטי זיכרונות: לכבוד אירועים לציון מספר עגול של שנות פעילות; כשמוענק אות הוקרה; בשעת סיכום, סיום ופרֵדה.

מרכיב משמעותי בהפקת סרט שכזה הוא הארכיון הנצבר של גיבור הסרט – מסמכים וצילומים, חפצים וכל מיני מזכרות ששמר במהלך שנותיו – ומזכרות שירש מדורות קודמים ובחר לשמור עליהן. את כל אלה אנו משלבים בסרט הזיכרונות. לפעמים ייווצר הארכיון הזה דווקא תוך כדי תהליך הפקת הסרט; אז נשיג את המזכרות מהמשתתפים השונים – כל אחד מביא את מה שהוא שמר בהקשר לגיבור הסרט – והן ישתלבו בו.

הגישה שלנו ב'אולפני אתרוג' בבואנו להפיק סרט זיכרונות, היא כאל הזדמנות חד־פעמית, אפילו אחרונה, להשתמש במזכרות שנצברו ולממש את תכלית שמירתם. לא נעים להודות באמת: סופם של כל החפצים, התמונות והדפים בפח־האשפה, אלא אם מצאו להם שימוש שמספר את סודם בדמותם של ספר, תערוכה, הצגה או סרט.

הספר הזה יתמקד בפעולות ההכרחיות לארכיון פרטי נצבר, היוצרות בסיס להפקת סרט זיכרונות מכל סוג שהוא. אלה פעולות בעלות ערך משל עצמן, גם אם לא יובילו דווקא להפקתו של סרט.

תכליתו של הספר היא ללמדכם מה כדאי לעשות במזכרות שירשתם או צברתם בעצמכם, כדי לשמור על שלמותן ועל ערכן הרגשי וההיסטורי.

זהו ספר הדרכה מעשי, גדוש המלצות ורעיונות שאפשר ליישם מידית: שמירת 'ניירות ערך' כמו מכתבים ותעודות; שימור תמונות; שימור הקלטות והסרטות ישנות. כל אלה יוכלו לשמש את הדורות הבאים לזכור ולהבין את הדורות שקדמו להם.

בספר גם תמצאו הנחיות נוחות ליישום שבעזרתן תוכלו לתעד בעצמכם את זיכרונותיכם.

החלטתי להגביר את המוּדעות לנושא השימור אחרי שראיתי עשרות ארכיונים משפחתיים שהתבלו בגלל שימור לא נכון – בקופסאות נעליים, בקלסרים מתפוררים, במחסנים מעופשים או בעליות־גג אפלות. אם לא הייתי משוכנעת שבכל משפחה יש ארכיון כזה, לא הייתי משקיעה וכותבת ספר זה. יש ארכיון כי רוצים שיהיה ארכיון, כי חשוב לבני המשפחה לשמור מזכרות מהעבר, אבל רוב רובם של האנשים לא יודעים איך נכון לשמור עליהם וגם לא מלמדים זאת בשום מקום. כיוון שמדובר בדברים לא שימושיים בחיי היום־יום, יש נטייה להתעלם מהם ואף לשכוח מהם, גם אם מישהו בדור הקודם רצה לשמור עליהם ומישהו בדור הבא בחר לא לזרוק אותם.

הידע שצברתי בנושא ארכיונאות מבוסס על לימודיי בקורס מקצועי מטעם 'האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע', ויותר ממה שלמדתי בקורס קניתי מניסיוני – מטעויות לא מכוונות שעשו משפחות רבות עם המזכרות שלהם – מקצתן גרמו להן נזקים בלתי הפיכים - נזק שאני לא מאחלת לאף אחד.

תבנית תמונות

 

למי נועד הספר הזה?

 

לכותבי עבודת־שורשים – תלמידים הנדרשים לחקור את קורות משפחתם נעזרים מן הסתם בתמונות ובמסמכים ישנים שנשמרו בידי הדור הזה או בידי הדור הקודם במשפחה. לפעמים הם הראשונים לגלות שהארכיון המשפחתי לא מסודר או שכלל אינו קיים, ואנו ממליצים להם, במסגרת התיעוד שהם עושים, לנהוג נכון במזכרות הללו, כדי שגם הדורות הבאים יוכלו להפיק מהן ערך.

לחוגגים יום הולדת עגול להורים, לבן הזוג, אולי לעצמכם (וגם חמישים שנות נישואים הן סיבה למסיבה ולסיכום תקופה)... זה הזמן הראוי להשתמש במזכרות המשפחתיות. יש מי שיכין אלבום, תערוכה או ספר לכבוד בעל השמחה, יש מי שיארגן טיול משפחתי בעקבות תחנות בחיי הגיבור ויש שישקיעו בסרט זיכרונות. לא משנה במה תבחרו, מפיקי האירוע יחפשו עדויות מהשנים שחלפו וירצו לשלב אותן במזכרת שמכינים.

לעוברים דירה הנדרשים למיין חפצים ולהחליט מה למחזר, מה לזרוק לאשפה, ומה להעביר לבית החדש (אפשר לבחור להעביר את כל ארגז המזכרות לבית החדש, בלי למיין, השאלה היא אם יש לו מקום שם). ההתלבטות מחריפה אצל אדם אשר עוזב את בית ילדותו (עוזב או הורס למטרת שיפוץ) או עובר לדיור מוגן, ומשאיר אחריו מקום גדוש זיכרונות. מי ייכנס למקום הזה? מה יעלה בגורל החצר? מה יהיה עם המחסן? מה יהיה על תכולת המחסן? ובכלל – מה יקרה למזכרות ולזיכרונות שהן נושאות?

לפורשים מהעבודה שהגיעו, בשעה טובה, לגיל פנסיה ורוצים להקדיש חלק משעות פנאי לסידור ולמיון המזכרות שנצברו במרוצת השנים, ולשימורן. נוסף על המזכרות שצברנו בעצמנו, נמצאים ברשותנו חפצים שונים שהדורות לפנינו שמרו במיוחד עבורנו. אולי טיפול במזכרות עבר הוא לא הפעילות הראשונה לאחר הפרישה לגמלאות, אבל תוך כדי שנות העבודה בוודאי השמענו לא אחת הצהרות, כגון "כשאצא לפנסיה אסדר את האלבומים", "כשאצא לפנסיה אבדוק מה יש בדיסקים ובקלטות", "כשאצא לפנסיה אסדר את המחסן ואזרוק מה שלא צריך לשמור". וגם הנכדים והנינים גדלו וכבר מתחילים לשאול שאלות על מה שהיה לפני שנולדו. לעתים קרובות, נושאים שלא עניינו את הילדים שלנו מעניינים דווקא את הנכדים – איזה מין תלמיד היה סבא ובמה שיחקה סבתא כשהייתה ילדה קטנה? יש סבים וסבתות שנוסעים לחוץ־לארץ למסע שורשים, לפעמים עם בני הדור הצעיר. לראשונים יש זמן וכסף לטיולים אל מחוזות־העבר, ולאחרונים יש סקרנות, צימאון לדעת ואוזן קשבת. אצל רבים הצורך מתעצם במיוחד כשמתקרבים לגיל של אחד ההורים בעת פטירתו, מתעוררות מחשבות על העתיד המלוות בדרך כלל בגעגועים ובהתרפקות על זיכרונות העבר.

כשנפטר קרוב משפחה בשיבה טובה, הוא מותיר אחריו עיזבון שצריך לטפל בו. נוסף על ההתעסקות הטכנית בנושא הירושה, צריך להתמודד עם כל החפצים, התמונות והמסמכים שצבר ואולי ביניהם יש מזכרות שהורישו הדורות הקודמים. צריך להחליט מה לזרוק ומה לשמור, מי יקבל מה ומי ידאג שלא יהיו מריבות על הנכסים האלה (כן, יכול להיות שגלויה מהמאה שעברה עם חתימת ידו של אדם יקר שווה יותר מתכשיט). וכבר נתקלתי במריבות על עיזבונות במשפחות הכי טובות.

וגם לכל מי שמבקש לנהוג נכון בחפצים היקרים ללבו, במזכרות שירש ושצבר במרוצת השנים ובזיכרונות שאינו רוצה לשכוח.

תבנית תמונות

 

למה קשה כל כך לזרוק מזכרות?

 

לעתים קרובות אנחנו מוצאים על הקירות במשרדו של בעל מקצוע תמונות ומזכרות שקיבל מילדיו. אולי גם על שולחן העבודה שלכם יש תמונות משפחתיות.

למה אנשים מרגישים צורך לשתף במזכרות פרטיות שלהם אנשים זרים? ולמה לאנשים יש צורך במזכרות בכלל?

אין בית כמעט שאין בו מזכרות כאלה ואחרות – תמונות פזורות, אלבומים, ציורי ילדים, תעודות ועוד ועוד. ואלה תופסות מקום רב בארון, במחסן ובמקומות שונים בבית. ובכל שנה, כשחג הפסח מתקרב ואנחנו מסדרים ומנקים לקראתו, אנחנו מוציאים לאור את תכולתם של המחסן או של הארונות הגבוהים שבבית, מנגבים אבק ואז מתלבטים: האם להחזיר את כל מה שהוצאנו, או שאולי הגיע הזמן לנפות חלק מהדברים? לזרוק חלק מהאוספים שצברנו – או להמשיך לשמור?

בלי משים אנחנו נשאבים להציץ בתכולתם של ארון המזכרות, מגירת המכתבים או מדף האלבומים שכבר לא נגענו בהם שנה או יותר. חמץ – בטוח אין בו, אבל אנחנו מגלים שם זיכרונות רבים שאנחנו נהנים להפליג אִתם הרחק אל מחוזות ילדותינו, אל בית הורינו, אל ידידים שהקשר עמם נותק מזמן, ואל עוד חוויות שמציפות בנו המזכרות ששמרנו.

אוהו, זה עושה לנו כל כך טוב בלב! למה לזרוק? לא, גם הפעם לא נזרוק דבר כי אנחנו רוצים להרגיש את הכיף הזה גם בערב פסח בשנה הבאה, כשהמזכרות הללו שוב תצאנה לאור. ושוב עוברת בנו מחשבה: בעתיד נשמח באוסף הזה אפילו יותר מאשר עכשיו, ואולי הילדים והנכדים שלנו יעשו משהו עם כל אלה...

הדילמה הזאת ודאי מוכרת לכם: מצד אחד רוצים לפנות מקום ולא אוהבים לשמור בבית חפצים שאין בהם שימוש, מן הצד האחר לא רוצים לוותר על תחושת הנוסטלגיה המציפה אותנו ברגע שאנחנו נוגעים בחפצים הישנים.

תבנית תמונות

אפשר להבין את החשש לזרוק. השלכת חפצים היא בלתי הפיכה! אחרי שזורקים אי־אפשר להחזיר. ואולי, לעתיד לבוא, דווקא ערכו של החפץ הזה או של המכתב הזה או של העיתון הזה יהיה רב יותר? ודאי קרה לכם שהייתם צריכים דבר מה כדי להשתמש בו או ללמוד ממנו, או כדי להראות למישהו, ואז נזכרתם בצער שדווקא אותו – זרקתם. וזה חבל כל כך.

אבל אם נשמור כל מזכרת וכל עדות לחיינו, ארכיון לאומי לא יספיק לשמירת כל המזכרות האישיות האלה: הזמנות לחתונות, הנעליים הראשונות של הבת הבכורה, תעודת כבאי מתנדב... הגיע הזמן לשאול את עצמנו: מה כדאי לשמור? ומה אפשר לזרוק?

וברבות השנים תתפלאו לגלות שהילדים שלכם דווקא מתעניינים במוזיאון המשפחתי הלא־רשמי שנמצא בבית הוריכם. אפילו הבגדים הישנים של סבתא יזכו לעדנה, כי בתכם נהייתה חובבת מושבעת של פריטי אספנות (וינטג'). לעתים אדם משליך ריהוט, כלי־בית וחפצי־נוי, והם נאספים בחרדת־קודש לביתו של אדם אחר ומחדשים שם ימיהם כקדם.

צעירים רבים משקיעים זמן וכסף בשחזור חפצים ישנים, כדי להשתמש בהם בביתם או בגינתם, או כדי למכור אותם בחנויות באינטרנט לכל המרבה במחיר.

 

מילה על אספנות

 

אספנות היא תחביב. אוסף לא נולד בגלל קושי נפשי להיפרד מחפצים שהם יקרים מבחינה רגשית. יש אספני בולים, יש אספני מטבעות וגם אספנים של כלי נשק יש. יש אספני מגנטים, מפיות, וחפתים. בשנות השישים והשבעים התהדרו בתים רבים באוספים של מחזיקי מפתחות שנתלו על פסי עץ בסלון, או בחדריהם של בני נוער.

האוסף הגדול והמיוחד ביותר שראיתי היה בשני חדרים בבית פרטי שעל כל קירותיהם היו מדפים עמוסים בהגדות של פסח שנאספו ממקומות שונים בעולם, והוא כולל גם עותקים נדירים של הגדות בכתב־יד, מהתקופה שלפני המצאת הדפוס.

אחד המאפיינים של אוספים הוא שלכל פריט באוסף יש סיפור. אם לא סיפור החפץ, אזי סיפור מציאת החפץ או קנייתו. המכנה המשותף לכל צוברי המזכרות ואוספי החפצים: הם אוהבים סיפורים ומוצאים ערך בסיפורים. עבורם הם נכס. והעדות לכך היא המחירים הגבוהים המוצעים במכירות פומביות עבור פריטי אספנות שונים.

בחנות האינטרנטית העולמית  eBayמוצעים חפצים ישנים למכירה. מכירה ב- eBayיכולה להיות פתרון טוב עבור מי שאינו מסוגל לזרוק חפץ שאיבד בעיניו את ערכו: למכור כחפץ־יד־שנייה או כפריט לאספנים.

פתרון נוסף שאני יכולה להציע למי שקשה לו לזרוק מחשש שאולי מישהו אחר ימצא בדבר ערך – למסור למוזיאון הקרוב, לארכיון שביישוב, לספרייה ציבורית או להיסטוריון שמכירים – הם ידעו לשקול מה נכון לשמור, היכן ובאיזה אופן.

 

למה אנחנו שומרים מזכרות?

 

לבני האדם יש נטייה טבעית לרצות בהמשכיות. מסיבה זו באים ילדים לעולם ומסיבה זו אנשים דואגים להשאיר עקבות בעולם בחייהם, במעשים ובדברים הנכתבים, באזכור שמם ובתליית תמונתם. גם ההשקעה המרובה בעיצוב מצבות ואנדרטאות ובבחירת המילים שייחרטו עליהן הן עדות לכמיהה הזאת. ובימים שלא היו אמצעי צילום שימשו הפיסול והציור כדי לתאר ולתעד התרחשויות. אפילו קרבות תועדו באמצעות ציורים. גם הנצחה עצמית נעשתה בפיסול עצמי ובציורי פורטרטים. זמן וממון הושקעו בתמונות דיוקן שצוירו בצבעי שמן, חומר העמיד לשנים ארוכות בצורה מיטבית. אפילו כיום, כשאמצעי הצילום מתקדמים למדי, יש המבכרים על פניהם את ציור הדיוקן המסורתי כבעבר. אמנים יסבירו לנו שבציור אפשר להעביר את הרגש הטמון במבט, וזה כנראה הדבר שאנשים רוצים שיישאר אחרי לכתם: מסר כלשהו, רגש. ששמם יעלה בהקשר זה או אחר. רצון פשוט: "שיזכרו אותי".

גם חשוב לנו שצאצאינו יֵדעו עלינו ויכירו אותנו. כשיזכירו את סבתא מור או את סבא גיא, הדור החמישי יוכל לראות אותם, במלוא מובן המילה, גם בצילומי וידיאו. הנכדה שלנו, כשתהיה סבתא בעצמה, תספר לנכד שלה על מסיבת יום ההולדת השישים של סבא שלה, ותוכל להראות לנכד את הצילומים מאותו האירוע ואת הברכות שהוא קיבל. כלומר, שאנחנו קיבלנו.

אישה בת ארבעים, אם לשלושה ילדים, קיבלה בשורה מאת רופאיה שמחלתה חשוכת־מרפא וימיה ספורים. אמנם האישה אופטימית מטבעה אבל היא ביקשה להיערך לקראת היום שאחרי והתייעצה אתי לגבי התיעוד לטובת הדורות הבאים. חיזקתי אותה בהחלטתה להשקיע את זמנה ואת מִרצה בהכנת מזכרת לילדיה והצעתי לה לספר למצלמה על הדברים ששמרה מחייה ולתאר תמונות וצילומים מימים עברו. הייתי בטוחה שפעילות כזאת תגרום לה הנאה רבה בתקופה הקשה, לצד הכאב, וגם שהמזכרות שצברה בחייה יקבלו משמעות ויעברו לדורות הבאים בליווי הסבר. לא רק המידע יעבור הלאה, אלא מסכת שלמה של ערכים, כי בכל פריט שנשמר טמונה סיבה מיוחדת לשמירתו והדבר שהוא מסמל עבורה. כך היא תוכל להעביר לילדיה את הערכים שהיו חשובים לה בחיים.

לבני האדם גם יש נטייה טבעית לרצות בהמשכיותם של יקיריהם. זאת הסיבה להנצחתם של אנשים בעזרת תרומות ולהקדשת אגפים במוזיאונים ובבתי חולים לזכרו של מישהו; למִסגור תעודה או פרס ולפרסומם בציבור כולו או במסגרת המשפחה, כל אחד – לפי נטיותיו ולפי הנסיבות. אם, למשל, אדם תופס את מהותו או את מהות יקירו כנתינה, ידאג הוא להשאיר לדורות הבאים עדויות לתרומות שנתן ומזכרות מאנשים שנעזרו בו. אדם שרוצה להיזכר כלוחם־גיבור ישאיר אחריו מזכרות משדה־הקרב. ואיש הספר יכתוב, גם בלי שהתכוון לכך מלכתחילה, הקדשות בספרים שנתן למכרים.

לרבים יש נטייה להתרפקות... להיזכר ברגעים מיוחדים ובחוויות, ולחיות אותם מחדש. בנוסף להטבעת החותם, כמעט לכל אדם יש צורך בסיסי לתעד את הדברים המיוחדים שקורים לו: מסיבות ואירועים פרטיים ומשפחתיים, ורגעי שיא בהתפתחות האישית או המשפחתית – כשהתינוק מתהפך בפעם הראשונה, החיוך הראשון, השן הראשונה, כמו גם טיולים ומסעות בארץ ובחו"ל.

כל חוויה משמעותית שאנחנו חווים, ובייחוד אלה שאנחנו בוחרים לחוות, מתחלקת לשלושה שלבים מהנים:

א. הכנה והתארגנות. זה שלב התכנון הכולל דמיונות וחלומות.

ב. החוויה עצמה. ותרשו לי לנחש שלא תוותרו על תיעוד שלה, בצילום או בכתב, בגלל השלב השלישי...

ג. ההתרפקות עליה. מתרפקים על הזיכרונות, משתפים חברים, ומנציחים אותה בסיפורים, באלבומים, במחשב. הרי יש לנו עניין להעלות על נס את העשייה. חשוב לנו להזכיר לעצמנו שעשינו את הדבר. חשוב לנו שאחרים יראו שעשינו זאת ונעים לנו לחיות אותה בכל פעם מחדש.

לא קל לנו לחשוב על עצמנו ועל התקופה הנוכחית במונחים של עבר והיסטוריה, אבל זאת דרכו של עולם. עלינו להשקיע מאמץ לטובת הדורות הבאים אחרינו, ולוודא שיהיה להם מה למצוא כשיחפשו להכיר אותנו וכשירצו להיזכר ב'עת העתיקה' שֶׁחָיִינו בה. החכמה היא לא רק לשמור אלא לדעת לשמר.

לשם כך נכתב הספר הזה.

 

שהבית לא יהפוך למחסן

 

ההתלבטות לשמור־או־לזרוק עולה ביתר שאת בעת מעבר דירה וכאשר עורכים סדר יסודי בבית, דוגמת ניקיונות הפסח שכבר הזכרתי. חוברת שאהבנו לעיין בה וכבר אינה אקטואלית; יומנים ישנים;  מחברות מבית הספר, מהתיכון, מהאוניברסיטה; יצירה שהביא הבן הצעיר לכבוד חג החנוכה (לפני עשר שנים); ואפילו עיתון שאנו מוזכרים בו – כל אלה חשובים לנו מאוד כאשר אנחנו מקבלים אותם, אך במהרה ימצאו את מקומם במחסן, בארון מבודד או בשידה נטושה. לפעמים גם נאזור אומץ ונזרוק אותם לפח כי הרי לא נוכל לשמור את כולם בבית לאורך שנים. אנו נוטים לשמור את ציורי הילדים ואת חיבוריהם מתוך כבוד ליצירתיות של הילד, וגם מתוך תחושה שבבוא הזמן נתרגש להתבונן בהם שוב. אבל התקופה העתידית שאנחנו חושבים עליה דורשת פעולה עכשיו. עכשיו עלינו להחליט אם לזרוק או לשמור.

אין תשובה חד־משמעית לשאלה מה ראוי לשמירה כי הלא מדובר בעניין סובייקטיבי, אך ניתן לנסח כלל: דבר שאין לו משמעות (שהוא לא מייצג ערך מהעבר ואין בו מסר לעתיד), שאינו מעורר רגש, שהמידע בו עודף או מיותר – טוב שייזרק. לדוגמה, האם שמרתם תעודות מכיתות אל"ף עד וי"ו? בדקו אם מצורפת לכל אחת מהן 'תעודת מעבר' (לפני ארבעים שנה נקראה התעודה 'גיליון הערכה'). 'תעודת המעבר' שצורפה לגיליון ההערכה נועדה להעיד שהתלמיד/ה ממשיכ/ה ועולה לכיתה הבאה. אם כן, מי צריך אותה? מה היא מוסיפה? שיידעו שעליתי כיתה? הרי התעודה של כיתה בי"ת מעידה כמאה עדים על כך שלא נשארתי בכיתה אל"ף!

סביר להניח ששמורים אצלכם ניירות רבים כמו אלה, ניירות שהם מסמכים כפולים או סתם ניירות חסרי חשיבות. אם בכל שנה תנפו חלק מהמאגר, או תצמצמו אותו באמצעות דיגיטציה (ראו הסבר בפרק העוסק בדיגיטציה), אזי הבית לא יהיה למחסן ותרוויחו מקום שיתפנה לטובת מזכרות חדשות.

ההנחה היא שדברים נשמרו בכוונת תחילה, לכן אני אוהבת לתהות: מדוע נשמר פריט זה או אחר? מה מצאו בתמונה הזו, או בכלי הזה, שבחרו לא לזרוק אותו? ברשימת האינסוף־חפצים שנשארים ונשמרים בבתים, הגם שיצאו מכלל שימוש, אפשר למצוא מטבעות, כלי־עבודה, כלי־אוכל ותשמישי קדושה. אנשים שומרים אפילו בגדים ישנים (כמו חולצות־סוף־קורס) רק מסיבות רגשיות. אם יש בבית מערבל חשמלי (מיקסר), למשל, למה עדיין שוכן במגירה מקציף ביצים ידני ישן ומחליד? הסיבה היא שלמקציף הידני מתלווה זיכרון ישן להתרפק עליו המעורר רגש חזק, ואולי אפילו טעם בפה, של געגועים למטבחה של סבתא ולעוגות הנהדרות שהייתה מכינה ואין עוד כמותן. מקציף הביצים גם מעביר מסר לדור הצעיר: פעם עבדו הרבה יותר קשה, גם כדי להכין עוגות.

 

דברים מיוחדים ששמרו אנשים

 

כל אדם נפטר ומותיר אחריו תעודת זהות, ולעתים ארנק או תיק אישי קטן שליווה אותו לכל מקום. אלו דברים בחרו אנשים לשמור בתיק אישי כזה? מה ליווה אותם בצאתם ובבואם?

עשרים שנה לאחר פטירתו, נדהמתי לגלות בתיק האישי של סבי איתמר־יוסף את ההספד שכתב על סבתי נעמי, אשת נעוריו שהלכה לעולמה בגיל צעיר.

עשרים שנה נשא אתו סבא בתיקו את ההספד הזה, וגם את תמונתה. עשרים שנה נוספות שכב התיק כפי שהיה בעת פטירתו. זכות מיוחדת נפלה בחלקי להיות הראשונה שפותחת את התיק ומגלה את תוכנו. תאמרו ששמר את הדברים הללו בתיקו למענו, לטובתו האישית. ייתכן. אך לשם מה שמר את כל חליפת המכתבים שהייתה ביניהם בתקופה שבין האירוסין לחתונה? למה טרח להדביק כל ידיעה מעניינת שנתקל בה, לסמן כל איש מיוחד – כולל את עצמו – בתמונה, ולכרוך את הכתבות שהעביר לעיתון במרוצת חייו? לי ברור שעשה זאת כדי להנחיל משהו לדורות הבאים. ואכן, כפי שתיארתי בפתח־דבר, הגיעה העת ש'הדור הבא' יפיק מהם סרט.

שרה זלוור אורבך ז"ל עשתה שירות מצוין לילדיה ולנכדיה: היא סידרה את כל התמונות באלבומים, קטלגה את התמונות והשאירה מפתח מסודר לצורך התמצאות נוחה. התבקשנו להפיק סרט על חייה. למעשה, זה היה סרט זיכרון לה, לבעלה יצחק וגם לחברים שעלו אתה לארץ ונהרגו במלחמת־העצמאות. התמונות של כולם עמדו לרשותנו ולצדן – ציון שמות, תאריכים, ומקום הצילום.

לתמונה בלי שם אין ערך. תמונה עם ציון שם אך ללא תאריך – לא עוזרת הרבה. תמונה שבצדה שם, תאריך וציון מקום הצילום – מספרת סיפור שלם!

ואיך בחרנו שיר שילווה את הקטע בסרט העוסק בחברים של שרה אורבך? שרה היא שבחרה את השיר. בעיזבונה מצאנו גזיר עיתון, ככל הנראה מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ועליו תמונתו של אהוד מנור ז"ל ומילות שירו 'השיר הבא' ("מה נשאר בעצם? רק כמה חברים").

כהרגלנו, שאלנו את עצמנו: מה מצאה שרה ז"ל בשיר הזה שבחרה לגזור אותו מהעיתון ולשמרו בקלסר המזכרות שלה? התשובה התבהרה ככל שלמדנו להבין את ערכם הרב של חברים בקרב שורדי השואה שגדלו בלי משפחה.

שרה ויצחק ז"ל גם ציינו זאת במפורש. היא – ביומנה האישי; הוא – בנאומים שנשא בפני משפחות החברים. שהוזמנו לכל אירוע משמח של משפחת אורבך.

שרה שמרה את טיוטות הנאומים שכתב, תיעוד מופלא לכוחה של רעוּת.

תבנית תמונות

חפשו ביוטיוב: סרט זיכרון לשרה ויצחק אורבך

בני משפחת קוצינסקי זכרו בגעגועים את טעם החרוסת שהכין אבא בכל שנה בערב פסח. לליל הסדר בבית ההורים היו מגיעים שלושת הילדים עם בני משפחותיהם. אימא הייתה עורכת שולחן גדול ומהודר, ערוך בכלים שעלו אתה מפולין לארץ בטרם קום המדינה.

עשרים שנה לאחר פטירתה של האם, עדיין שומרים הבנים את הסכין המיוחד לקילוף החֲזֶרֶת ואת הגביע של אליהו הנביא שיצא מארגז כלי הפסח פעם בשנה. אפילו הסינר החגיגי של אימא נשמר. כשביקשו להפיק סרט על סיפור חייהם של ההורים, הצענו לבני המשפחה לשחזר את ליל הסדר המסורתי, עם כל המזכרות שנשמרו מאותה תקופה. הם קיבלו את ההצעה בשתי ידיים!

באמצע החורף, ביום שהתאים לכולם למפגש, נערכה המשפחה להפקת ליל סדר, כאילו זה היה באמת חג פסח וכאילו ההורים עדיין חיים. הבנות בישלו את המאכלים המסורתיים, בדיוק על־פי המתכון של אימא. הגברים הורידו מהבוידעם את כל הכלים המסורתיים ואת ההגדות המקוריות שהשתמשו בהן מאז שזכרו את עצמם. כולם, ללא יוצא מן הכלל, כולל הנכדים והנינים, החתנים והכלות שהצטרפו למשפחה אחרי מות ההורים, לבשו בגדי חג. אחת הבנות ניסתה ללבוש את הסינר של אמה! ואם תראו את הסרט תגלו כמה היה הניסיון הזה משעשע... החוויה הייתה כה עצמתית. במהלך ההפקה של הסרט כולם הרגישו שהם מקיימים את חובת סיפור המורשת המשפחתית. לכן נקרא הסרט 'והגדת לבנך'.

חפשו ביוטיוב: סרטם של בני משפחת קוצינסקי

תבנית תמונות

עשרים שנה אחרי מלחמת שלום־הגליל, בבואנו להפיק סרט זיכרון על חייל שנהרג, מצאנו בבית המשפחה את נעליו. אמו שמרה את הנעליים, לצד כמה מזכרות נוספות שנותרו אחריו. האם השכולה סיפרה לנו שזמן רב נשמר חדרו של בנה כאילו קפא בזמן. דבר לא הוזז בו ולא יצא ממנו. מעבר דירה אילץ אותה לפנות את החדר, ואז היה עליה להחליט מה ייזרק ומה יעבור אתה לבית החדש. היא החליטה לשמור את הנעליים. מדוע שמרה דווקא את הנעליים? – בגלל מידתם המיוחדת – מספר 52!

חמש שנים אחר כך מצאתי את עצמי במשפחת־שכול אחרת, שביקשה לעשות סדר במזכרות שנשארו מבנם החייל. את המדים שלו המלצתי להם להחזיר לצה"ל, הרי מה שונה במדים האלה שהופך אותם ל'שלו'? כל המדים נראים אותו דבר, אפילו הריח האישי שאולי דבק בהם בשעתו התנדף מזמן. את סיכת הלוחם הצעתי להם לשמור, הגם שצולמה.

מזכרת לא רגילה שמצאנו אצל סבתא של בעלי קשורה למנהג מיוחד: למדוד את גובהו של כל נכד שהגיע אליה לביקור, ולרשום את התוצאה שנמדדה. כך עקבה אחר התפתחותו של כל אחד מנכדיה. בתה, דודתי, שמרה את הרשימות הללו למזכרת. אם אינני טועה, בני הדור השלישי כבר זרקו את הניירות שעליהם נרשמו מדידות הגובה. כנראה לא מצאו בו ערך לעצמם ולא ערך הראוי לעבור לדור הבא.

כשהפקתי סרט לזכר הוריה של אמי, חשבתי שהעיזבון של סבא שלי הוא בסדר גודל של ארכיון לאומי. אז הגיעה לפתחנו הפקתו של סרט זיכרון על דינה פישר. נוכחתי לדעת שיש ארכיונים פרטיים גדולים מזה של סבי...

דינה הייתה מורה. מורה שעודדה את תלמידיה לכתוב בכך שהתכתבה אתם בעצמה. בתה היחידה ידעה שאִמה שמרה ארגזי מזכרות רבים, אבל רק לאחר פטירתה התגלה לעיני הבת היקף העיזבון: אלפי גלויות, דפי יומן, מחברות ועבודות של תלמידים, תמונות, ברכות שקיבלה וטיוטות של מכתבים. ארכיון בממדים עצומים וכמעט בלתי נתפסים. שרה פרלמן, בתה של דינה, פנתה אלינו וביקשה שנעזור לה ליצור סרט מכל הירושה הזאת. בקולה של הבת הדהדו שני מכאובים: האחד - תחושת אחריות עצומה, בד בבד עם אי־הידיעה מדוע שמרה האם על כל אלה ומה בדיוק רצתה שייעשה עם החומר הכתוב. האחר היה בעיית המקום. הארגזים האלה תפסו מרחב גדול בבית. הסכמנו עם שרה שאין עניין להעביר את ארגזי הניירת כמות שהם לדור הבא. גם הם לא יידעו מה לעשות בהם ובבוא היום, גם לא יהיה להם את מי לשאול והם פשוט יזרקו הכול לפח, וכה חבל: הרי המורה דינה פישר הוקירה את תלמידיה ואת המאמצים שהשקיעו בעבודותיהם. הרגשנו שאנחנו ממלאים שליחות, נאמנים לצוואה־לא־כתובה. סרקנו רבים מן הכתבים. צילמנו בווידיאו את הבת מספרת מה למדה אחרי עיון של כמה חודשים בתכולתם של כל הארגזים. בסופו של דבר, ארזנו הכול, כולל תמונות וקטעי סרטים שתועדה בהם, בסרט זיכרון מכובד וחינוכי במיוחד, כיאה למורה דינה פישר ז"ל. מארגזי המזכרות בחרה שרה לשמור לנצח רק מדגם קטן ומייצג וכל השאר (ארגזים רבים ומלאים) נזרקו לפח. היא אמרה לנו: "הרגשתי כאילו מצאתי אוצר שלא יסולא בפז, גילוי נדיר כמו חזרה במנהרת־הזמן לתקופות בחייה שלא הכרתי והמזכרות שפכו עליהן אור מיוחד. התחושה של הפקת הסרט השאירה לי טעם מיוחד במינו... אמנם ידעתי שהייתה לי אימא מיוחדת אך אחרי תהליך הפקת הסרט גיליתי עוד ועוד עומקים ורבדים שלולא הייתי מוצאת את החומר לא הייתי מתוודעת אליהם לעולם. כל 'שקל' של השקעה היה שווה את החוויה ואת הזיכרונות שנותרו לי ולבני המשפחה. במאמר מוסגר אומר כי מי שאוגר זיכרונות עושה זאת בשביל לשמר את הנוסטלגיה עבורו אך שלא במתכוון משאיר מתנה מיוחדת לצאצאיו".

תבנית תמונות

בני משפחת לנצ'נר גדלו עם אבא שורד שואה, שבחר לשכוח את זוועות והמסר המרכזי שהעביר להם, וזה גם השם שנתנו לסרט שהפיקו לזכרו הוא "מחר תזרח השמש".

הם ידעו לספר על קופסת תמונות ותעודות שהייתה כל השנים בבוידעם, ואבא לא ידע שהם יודעים על קיומה. הזמנה לחתונה שמצאו בקופסא לימדה אותם שאבא היה נשוי פעם למישהי שהכיר לאחר השואה, אבל היא עלתה לארץ לפניו ונפלה במלחמת השחרור בקרב על כפר עציון.

במהלך הפקת הסרט הפכו את הבית עד שמצאו את תכולת הקופסא, והופתעו לגלות גם יומן שכתב אביהם בשנת 1945 על התקבצות היהודים פליטי השואה וההכנות שעשו לעלייה לארץ. דמותו של אביהם כמנהיג כפי שהשתקפה ביומן הזה הוסיפה אור גדול לדמות הנאצלת שהכירו כאב.

חפשו ביוטיוב: נפתלי לנצ'נר ז"ל - סיפור חייו

תבנית תמונות

 

ניירות ערך – ניירות בעלי ערך

 

חלק ניכר מהדברים שאנשים שומרים הוא ניירת וחומר כתוב: מכתבים, ספרים או חוברות עם הקדשות אישיות, מחברות מתכונים, ספרי טלפונים אישיים, יומנים, ציורי ילדים, מחברות ישנות, ברכות שכתבנו, ברכות שקיבלנו, הזמנות לאירועים שונים, ספרי זיכרונות, תעודות ומסמכים. מילים מבטאות רגשות. למילה הכתובה יש סמכות, לכן אנשים נוטים לשמור דברים כתובים.

בביתה של חברתי טובה קלר ראיתי תיקיית קרטון גדולה שעליה כתוב ניירות ערך. כאשר פתחה לפניי את התיקייה גיליתי שהניירות שבתוכה לא קשורים כלל וכלל להשקעות פיננסיות. בתיקייה נאספו הציורים הראשונים של הילדים, שרבוטי המילים הראשונות, הפתקים המיוחדים שהתקבלו מהמורה, הקדשות למיניהן ואגרות ברכה.

גם חמותי דבורה האיתן הקפידה לשמור 'ניירות ערך' כאלה. אצלה הייתה לכל ילד תיקיית קרטון נפרדת. היא לא רק אספה ותייקה, אלא הגדילה לעשות וכתבה בצדו האחורי של כל דף מתי צויר או נצבע או נכתב. לעתים הוסיפה כמה משפטים המתארים יכולות של הילד.

חמותי לא שמרה את כל הציורים ואת כל העבודות שהביא כל ילד מהגן. חלקם נזרקו מזמן. אלה שנשמרו, דומה כי היה בהם משהו מיוחד עבורה. בזכותה, יוכל גם הדור הבא ליהנות מהדפים האלה ולהבינם במלוא מובן המילה. לאחרונה הביאה לנו חמותי את התיקייה של אמציה, בעלי. בתיקייה היו הרבה מאוד ציורים ועדויות לנפש האמן שלו. היו גם עיתונים משפחתיים, כאלה שהכין בכתב ידו מנייר מחברת. הראינו לילדינו את העיתונים האלה, כדי שיעריכו את מעשיהם של בני הדור הקודם שלא עמדו לרשותו מחשב ומדפסת בבית, ובכל זאת הפיקו עיתונים לתפארת.

תבנית תמונות

'ניירות ערך' מעניינים מסוג אחר מצאנו במגירה קטנה בשידת הלילה של אוויקה גראוס ז"ל, במהלך צילומים לסרט זיכרון עליה. היו אלה פִּתקות שצורפו לפרחים שהביא לה בעלה בכל יום שישי. אוויקה שמרה את כולן.

בסרט הזה לא היה צורך לדבר על אהבתם של בני הזוג. אפשר היה לדמיין את השמחה שהתלוותה לקבלת הפרחים מדי שבוע בשבוע, אף שהזר לא היה הפתעה אלא מחווה קבועה.

ברור לגמרי למה שמרה סבתא אוויקה את הפִּתקות. השאלה שהטרידה את בנותיה הייתה: האם מוטל עליהן להמשיך ולשמור את הפִּתקות האלה? אחרי הפקת הסרט בחרה כל בת לשמור פתקה אחת מהאוסף וכל השאר נזרקו.

חפשו ביוטיוב: סבתא אוויקה - חוה גראוס ז"ל / סרט בהפקת אולפני אתרוג

ספרים הם חבר יקר ואהוב במשפחת המזכרות מנייר. רבקה אייזנבך ז"ל, בת לשורדי שואה, שניצלו  ממחנה ההשמדה 'אושוויץ', הייתה חובבת ספרים חסרת תקנה. קירות שלמים בביתה היו מוסתרים במדפים שכרעו תחת משקלם של ספרים רבים. רבקה נהגה לרכוש ספרים לעצמה וגם לתת במתנה ספרים לבני משפחתה, למכריה ולחבריה. אחד הפרקים בסרט שלה הוקדש להקראת הקדשות שכתבה על ספרים שהעניקה לבני משפחתה, גדולים כקטנים.

לזכרו של ברוך פז הפקנו את הסרט 'זיכרונות יקרים מפז'. ספרים היו יקרים מאוד ללבו. הוא הבין את ערכם וניסה להנחיל הבנה זאת לדור הצעיר. ברוך ז"ל הקים בקיבוצו 'משואות יצחק' ספריית ילדים מיוחדת במינה ורחבת־היקף. גם ברוך פז ז"ל התאפיין בכתיבת הקדשות, ולא רק לבני משפחתו. אחרי שאדם נפטר, ההקדשות שכתב בספרים מקבלות ממד רוחני, כמעט נבואה.

חפשו ביוטיוב: זיכרונות יקרים מפז

הזמנה לחתונה נועדה להעביר אינפורמציה למוזמן: סוג האירוע, מקומו ומועדו. באמצעות ההזמנה מתקשרים עם המוזמן ואומרים לו מה להביא, למי להודיע ובמה להצטייד – כל אלה לפני האירוע.

לאחר מעשה אפשר, בעצם, לזרוק את ההזמנה, אבל רבים שומרים הזמנות, בעיקר בעלי השמחה או הקרובים להם ביותר. לבני הדור הבא שימצאו את ההזמנה היא תספר דברים רבים שלא ידעו על החתן ועל הכלה.

לא כל הזמנה מעניינת. אבל... אם לבני הזוג לא היו הורים? זאת הזמנה מיוחדת שמספרת סיפור, סיפור של צעירים שזכו לצאת משּׁואה לתקומה.

תבנית תמונות

גם ההזמנה לחתונה של נעמי ואיתמר, הורי אמי, סיפרה סיפור, נתנה תשובות. את הסיפור ידעתי גם בזכות ההתכתבות שהייתה להם בנושא: באיזו שעה לערוך את החתונה? לאיזו שעה להזמין את האנשים כדי לחסוך כסף? אני מזכירה לכם שמדובר בארץ־ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה. בסופם של דיונים, נקבעה החתונה נקבעה לשעה שתיים־וחצי בצהריים. וכדי לחסוך בהוצאות על מזון, תכננו את לוח הזמנים כך שהאורחים באו לחתונה שְׂבֵעִים, אחרי שסעדו בביתם ארוחת־צהריים, ועזבו את החתונה בטרם הגיע מועד ארוחת־הערב. את האורחים שהגיעו לחתונה כיבדו בבורקס ובסיגרים, כיבוד זול ופשוט שהיה מקובל באותם הימים. ומה רע בכך?

דווקא חמותי, ששמרה כל כך באדיקות על מזכרות מיוחדות מילדיה, מקפידה לא להשאיר מזכרות כתובות על עצמה. אני מבינה אותה וכמותה יש אנשים שאינם מעוניינים בהנצחתם. יש החוששים מפני פריצת גדר־הפרטיות אם יהפכו הכתבים האישיים שלהם לנחלת הכלל. מה שאדם לא פרסם על עצמו בחייו, הוא לא רוצה שידעו ויפרסמו לאחר מותו.

נתקלנו ביומן אישי, כמעט יום־יומי, שכתבה אישה במהלך כל שנות בגרותה. אחרי מותה נמצא היומן וחסרים בו עמודים מספר, וניכר שהדפים נתלשו ממנו בכוונה. לא משנה מה סיפורה של אותה אישה, דבר אחד ברור: היה לה עניין להשאיר את היומן עבור מי שירצה לקרוא בו אחרי מותה, אבל היא גם בחרה מה להנציח ומה להשמיט.

במשפחה אחרת התעורר דיון בין הילדים לגבי יומניה האישיים של האם. היו בהם תיאורים מפורטים של תקופת מחלתה הנוראה, כולל מינוני הזריקות שקיבלה ועוד פרטים מפרטים שונים. אחד הילדים התנגד בתוקף להקראת קטעי היומן בסרט שהפקנו על האם. ילדים אחרים חשבו שעיון בכתב ידה כמוהו כעיון במסמך ספרותי או היסטורי ואפשר ללמוד ממנו על אישיותה ועל אופי התקופה.

תבנית תמונות

המלצות שימושיות לשמירת ניירות ערך:

  • לא לקפל! לא להשאיר מקופל! הקפלים יהפכו במרוצת  השנים לקרעים.

    אנשים משאירים מכתבים מקופלים בתוך המעטפות המקוריות במחשבה שכך ישמרו על אותנטיות. טעות לעשות זאת. יש להוציא את המכתב מהמעטפה, ליישר את הקיפולים ולתייק אותו מגוהץ. כתובה אפשר לשמור מגולגלת, אם הממדים שלה מקשים על האפשרות לשמור אותה משוטחת. בכל מקרה, כמו כל מסמך אחר – לא לשמור את הכתובה מקופלת. את הכתובה המגולגלת אפשר לשמור בתוך מיכל מאורך, גלילי או מלבני.
     
  • אם נקרע הנייר, לא להדביק. דבק־נייר משאיר סימן לנצח ומשנה את צבעו עם הזמן. דבק־פלסטיק מרטיב את הדף, ובהתייבשו – יוצר גלים.
     
  • לא להדק במהדק־מתכת כי החלודה תכתים הנייר.
    בתעודות זהות ישנות התמונה הודקה באמצעות מַכְלֵב ('שדכן'). אפשר לראות את סימני הסיכות גם בצד השני של התעודה, שהייתה סגורה שנים רבות וצברה לחות. הלחות גרמה לסיכות המתכת להחליד ולהותיר סימנים.
     
  • נייר שומרים בנייר. כדאי לשמור מזכרות מנייר בתיקיות קרטון ולא בשקיות מניילון או מפלסטיק. ניילון ופלסטיק צוברים לחות.
     
  • המלצה למניעת לחות ושמירה על מקום אחסון יבש: להשתמש בשקיות המלח הנמצאות בקופסאות הנעליים או בצנצנות של התרופות. פשוט לזרוק את השקיות לתוך קופסת המכתבים או לסלסלת התעודות.

תבנית תמונות

 

רואים את הקולות – קלטות והקלטות

 

יש שני סוגים של קלטות: אלו שהקלטנו עליהם (ישירות מהרדיו או בעזרת המיקרופון החיצוני) ואלו שקנינו עם תכניות ושירים המוקלטים בהן. אנשים נוטים להשליך קלטות שמע מיד לאחר שמתקלקל מכשיר הרשמקול (הטייפ־רקורדר) אבל מהססים לזרוק הקלטות פרטיות. קשה מאוד למצוא מכשיר רשמקול תקין לקנייה, ובלעדיו אי־אפשר להאזין לתוכן ההקלטה. ובכל זאת, אנשים שומרים את הקלטות, ואפילו הקלטות שנעשו על־גבי סלילים. סלילי הקלטה, מלופפים על עיגולי פלסטיק בקוטר כעשרים ס"מ, היו קיימים בעידן שקדם לקלטות השמע. לתוכן המוקלט על הסלילים ניתן היה להאזין באמצעות רשמקול סלילים (טייפ סלילים). למעשה, היו הקלטות מארזי פלסטיק קטנים שהסלילים הוטמנו בתוכם.

"ילדותנו עברה עלינו בימים של טרום־מחשב וטרום־וידיאו וטלוויזיה" מספרת ברכה קרונמן, סבתא ותיקה בעצמה. "מדורת־השבט שלנו הייתה טייפ סלילים ענקי שעליו הקלטנו את עצמנו בלי סוף. כל זיכרונות הילדות שלנו רשומים שם וכל היקרים לנו שכבר אינם עמנו מונצחים בו. הרגשנו שיש לנו אוצר ששוכב ומעלה אבק, ורצינו מאוד להחיות את הזיכרון. רצינו למעננו – שנשמע את הקולות ונרגיש קרובים אל האהובים כל כך – ורצינו למען הדורות הבאים – שיכירו את השורשים, אותם השורשים שנותנים את היציבות ואת הביטחון כדי לפרוש כנפיים". וכשם שאנחנו מתעדים היום בווידיאו, תיעדו הם בהקלטה: את נגינת הילדים ואת ברכות הסבא; את פטפוט התינוקות; את תולדות החיים שרצתה הסבתא לשלוח לחוץ־לארץ לאחותה ששהתה שם תקופת־מה. בשעתו, השקיעה הסבתא בשימור הזיכרון והמירה את הסלילים לקלטות. ברכה פנתה אלינו כשבידיה שלושים קלטות שנשאו תיעוד אותנטי של החיים בבית ההורים. בעזרת הקלטות האלה ובשילוב תמונות מתאימות, הפקנו סרט זיכרונות משפחתי לא־רגיל. במיוחד לצורך הסרט הצטלמה ברכה עם אחותה ועם בת־דודתה, ובסרט הן יושבות מול טייפ סלילים, מאזינות לקולות מן העבר ומתארות בהתרגשות את ההתרחשות הנשמעת.

תבנית תמונות

בבתים רבים אפשר למצוא קלטות שבהן הקליטו את פרשת הבר־מצווה שהילד בן השלוש־עשרה היה צריך ללמוד לקראת העלייה לתורה, או הקלטות של הברכות שמברכים לפני הקריאה בתורה ואחריה.

אנשים שמרו קלטות שירים, פיוטים וקטעי תפילה שהוקלטו גם הם כדי ללמד את השומע מנגינה או נוסח. אחרי פטירתו של אדם יש ערך אדיר לפסקול כזה. כך גם להקלטה שהשאיר נפטר לפני מותו במשיבון או במענה הקולי של הטלפון.

גם בימינו, כשמרבים להקליט באמצעות המכשירים הניידים ושולחים קבצי קול דרך אפליקציית הווטסאפ, יש ערך רב להקלטות שמע. בדרך כלל אלה הקלטות שלא שומרים מלכתחילה, אבל שמחים מאוד לשמוע בדיעבד.

היינו עדים לדיון משפחתי על מענה־קולי בביתה של חגית קדמון ז"ל. גם לאחר פטירתה היה עונה המשיבון בקולה שלה: "שלום, הגעתם לבית משפחת קדמון". מטבע הדברים, עם ההקלטה הזאת נפתח הסרט שהפקנו לזכרה. הסרט הוקרן לבני משפחה וחברים בתום שנת האבל. אם אינני טועה, רק אז הוחלף המענה הקולי במשיבון.

אתם יכולים לדמיין לעצמכם את עצמת הכאב המתעורר עם שמיעת ההודעה שהשאירה נחמה מגל ז"ל, בהתקשרות האחרונה הביתה מהדרך שממנה לא חזרה: "שלום יגאל, כאן אימא..."

הנער שקד לסקר ז"ל נהרג בפעולת איבה ביישוב קדומים. שערו לכם את עצמת הגעגוע עם שמיעת ההקלטה של שקד במשיבון של הטלפון בבית. שקד הקליט את עצמו מדבר במבטא זר ומשעשע, ולא בכדי נהגו בני המשפחה לכנותו 'הצדיק המצחיק'.

חפשו ביוטיוב: שקד לסקר הי"ד - סרט לזכרו

וכמה מילים בעניין הקול... כאשר מישהו מיקירנו הולך לעולמו אנחנו נזכרים בו יום־יום שעה־שעה, בדיוק כפי שהיה עד מותו. אנחנו מדמיינים את קולו ואת דמותו בבהירות רבה, אך רק בתקופה הראשונה (שמִשכה משתנה מאדם לרעהו). לאט־לאט הזיכרון הממשי דוהה והדבר הראשון שאובד לנו הוא קולו. את מראהו קל יותר לדמיין ובפרט שיש תמונות. לאחר שנתיים־שלוש זיכרון הקול מיטשטש עד מאוד וכמה טוב אז שיש הקלטה, שיש לנו מזכרת מקולו הממשי שניתן וחשוב להנציח.

בסרט זיכרון שהפקנו כתבה אסתר בר נתן לזכרו של בנה חיים, חלל צה"ל משנת 1992 (תשנ"ג):

"אני מתגעגעת לעיניך הירוקות,
עיתים רכות, עיתים רושפות,
לחיוך המוסתר בין קמטי השפתיים,
לפניך החטובות, בלי זקן עדין,
לקולך הרועם עד מרפסת השכנים
ולהומור האירוני – בצחוק נעורים,
לצעדיך המוכרים בחדר המדרגות
ובשביל שגמעת בכמה פסיעות,
ספק הולך ספק מדלג,
מסתכל מלמעלה במבט מלגלג.
מתגעגעת לריחות המטבח הקטן מרעבונך,
לטלפון המתמלא צלצולים – רק עבורך,
למוזיקה בווליום שהרעיד את החדר,
לריח החייל ולמדים על החבל,
לנוכחות שהחזירה את הבית לחיים,
משכמך ומעלה שולט בעניינים,
לקולך במזכירה: "כאן משפחת בר נתן"
ולצליל המפתח שבישר - אתה כאן'.
מתגעגעת לנעליים האדירות באמצע הסלון,
לראשך המציץ כשנקראת בחלון
לעזור עם הסלים ל"קשישה הלוחמת"
בשקט האופייני ובשלווה המדבקת,
לשעות החסד שקראת לי "סבתא אסתר"
ו"לי את תדאגי, אני אהיה בסדר".
איך השלית אותי בתחושת ביטחון
ואתה בחדשות חייל צה"ל בלבנון".

השיר הזה פותח את סרט הזיכרון על חיים. אפשר לדמיין את הרעש הבריא שעשה בחייו אל מול השקט הנורא שהשתרר בבית עם מותו. מלבד מוזיקת רקע וצילומים אותנטיים שהוספנו לשיר המוקלט בקולה של אסתר האם, משולבים בו שני קטעי סאונד מקוריים. האחד הוא הקלטה במזכירה האלקטרונית – קולו של חיים, והאחר – שיר מהקלטת של חיים שאסתר שמרה עשרים שנה.

חפשו ביוטיוב: סרט זיכרון לחיים בר נתן

החייל נתנאל יהלומי ז"ל נהרג בתקרית ירי בגבול מצרים. גם נתנאל השאיר אחריו הקלטה מצחיקה שלו: הוא הקליט את עצמו לטלפון הנייד של חברו במילות השכמה מקפיצות למדי, וההקלטה הזאת שימשה כשעון מעורר לחבר. הפסקול הזה נכלל בסרט הזיכרון שהפקנו על נתנאל.

חפשו ביוטיוב: נתנאל יהלומי הי"ד - סרט זיכרון בהפקת אולפני אתרוג

סוג אחר של הקלטות חשובות הוא הקלטות של תכניות רדיו מיוחדות או ראיונות שעשו אתנו או עם בני משפחתנו. בסרט על הרב אלחנן סמואל ז"ל מובא קטע מסיפור ילדותו בגוף ראשון ובקולו שלו. הוא התראיין בשנות השבעים לעיתונאית זרה. ההקלטה נמסרה למוזיאון השואה בוושינגטון. בריאיון הוא מספר על בריחת המשפחה מנורווגיה לשוודיה בזמן מלחמת העולם השנייה. לגמרי במקרה נמצאה הקלטת על־ידי קרוב משפחה שביקר שנים לאחר מכן במוזיאון ושלח למשפחה עותק ממנה.

חפשו ביוטיוב: הרב אלחנן סמואל זצ"ל - סרט זיכרון בהפקת אולפני אתרוג

יחיאל ברוך דובדבני ז"ל היה מראשי תנועת 'ברית החשמונאים', מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, חבר מועצת העיר ירושלים ויו"ר המרכז לחינוך דתי בישראל. גם סרט הזיכרון לברוך דובדבני ז"ל מבוסס בחלקו הגדול על הקלטות מקוריות של קולו.

עריכתו של סרט המבוסס על הקלטה היא אתגר גדול, הרי סרט הוא מדיה דו־ממדית – שמיעה וראייה. בזמן שמתנגנת לה הקלטה, צריכה להופיע תמונה מתאימה, עדיף בתנועה, או רקע מתאים. כשאי־אפשר להשיג צילומים אותנטיים מתאימים, ניתן לפנות לארכיון כללי כדי לחפש אילוסטרציות ולבחור רק כאלה המתאימות לתוכן ההקלטה. עוד פתרונות יצירתיים שלנו הם: הנפשה של הטקסט הנשמע (טיפוגרפיה), צילום מכשיר ההקלטה או מכשיר ההשמעה שיופיע על־גבי המסך, או צילום יד כותבת (אם מדובר בהקלטת קריינות מתוך יומן או מכתב).

חפשו ביוטיוב: בן עלייה - סיפור חייו ופועלו של ברוך דובדבני

אני נמנית עם האנשים שלא ממהרים לזרוק קלטות קנויות של תסכיתים, של סיפורים ושל שירים שגדלנו עליהם או שגידלנו עליהם את ילדינו. יש גם תקליטים מהדור הקודם – מקצתם הוקלטו בפורמט מתקדם, כגון תקליטור, אך רבים מהם לא הוקלטו בפורמט מתקדם, ובפרט כשמדובר בהפקות פרטיות או מקומיות.

נוסף על כך, הסגנון בקלטת שייך לדור ישן – המוזיקה איטית יותר, השפה גבוהה יותר וניתן לחוש בעוד ניואנסים שהופכים את הקלטת למוצר ישן ולא רלוונטי. אבל דווקא בשל כך אני מוצאת עניין בתכנים האלה ורוצה להנחיל אותם לנכדיי.

המלצות שימושיות בנושא קלטות ישנות:

  • אני ממליצה לזרוק קלטות מקוריות שאפשר להשיג כמותן בתקליטור, או שיש דרך לשמוע אותן ביו־טיוב או ברשימת השמעה שמציעים באחד מערוצי השידור באינטרנט.
     
  • קלטות אישיות או קלטות מסחריות שקשה למצוא אותן בפורמט מתקדם – אני ממליצה להמיר את הפסקול שלהן לקובץ. בהמשך אפרט איך לבצע את ההמרה.
     
  • קלטות וסרטים שהמרנו – לפני שנזרוק את קלטת המקור, נבדוק כמובן את תקינות ההמרה. אם הקובץ תקין ועשינו לו גיבוי, אפשר לזרוק את קלטת המקור. חשוב להיות ערניים להתפתחות הטכנולוגית וכאשר תהיה מדיה חדשה לקבצי סאונד להמיר את הקבצים (mp3 למשל) לפורמט המתקדם יותר ולזרוק את הישן.
 

חיים בסרט – הסרטות ביתיות

 

אנחנו נוהגים לשמור הסרטות אישיות ויש השומרים גם הקלטות של תכנים מעניינים ששודרו בטלוויזיה.

הסרטונים הצבעוניים הביתיים שהסריטו אנשים פרטיים לפני עשרות שנים הם לרוב קצרים, חסרי פסקול וכוללים רק תמונה בתנועה. חתונות או אירועים פרטיים עדיין לא נכללו בהם וגם לא תמונות מהאירוע עצמו – הצילום היה יקר מדי וכלי הצילום המגושמים לא היו ניידים כמו היום. רוב הצילומים נעשו בסטודיו ולא באירוע עצמו. החל משנות השישים המאוחרת של המאה ה-19 החלו הזוגות להצטלם בבגדי החתונה ולראשונה היו ששכרו צלם שהיה נוכח באירוע עצמו. צילום הווידיאו עוד לא נולד, כמובן. רק משנות השבעים של המאה ה-20 החל תחום צילום האירועים להתגבש והיום כל חתונה מתועדת מתחילתה ועד סופה, לפעמים אפילו בכמה מצלמות שמקצתן מרחפות. אבל לפני חמישים שנה, מי שזכה לצילום חתונתו בווידיאו, הסתפק ברבע־שעה לכל היותר. מסתבר שדי במזכרת קצרה מהאירוע ובלבד שתועדו בה כל האורחים ודוגמית מהריקודים.

בשולי הדברים נאמר שאפשר לדעת איזה צד במשפחה היה עשיר יותר לפי מספר בני משפחתו המצולמים בסרט.

נהגו להשתמש אז בסוגים שונים של סרטי צילום: הזול יותר – ברוחב 8 מ"מ; היקר והאיכותי יותר – ברוחב 16 מ"מ.

האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו היום מאפשרים להמיר את הסרטונים הישנים לקבצים במחשב ולאמצעי צפייה על־גבי תקליטורים (דיסקים). חשוב לשמור עליהם ולשמרם בגלל ערכם הנוסטלגי הרב. שערו בנפשכם את ההתרגשות שתחוו כשתצפו בסרטונים־חיים של עצמכם או של הוריכם כילדים קטנים.

המלצות שימושיות לשימור הסרטונים הישנים:

  • הדברים שנאמרו לגבי קלטות שמע וקלטות וידיאו נכונים לגבי הסרטונים הישנים – הטכנולוגיה מאפשרת להמירם לקובץ או לפורמט שיאפשר צפייה בהם.
     
  • בהמשך הספר אפרט איך לבצע את ההמרה.
     
  • לפני שזורקים את החומר המקורי, צריך לבדוק את תקינות ההמרה. אם הקובץ תקין ונעשה לו גיבוי, אפשר לזרוק את המקור.
 

תמונה אחת שווה אלף מילים

 

צילומי התמונות (סטילס) היו נפוצים יותר מצילומי הסרטונים. עד שנות השבעים צולמו רק תמונות שחור־לבן. תמונות בצבעים היו ועודן יקרות לפיתוח בגלל עלותו של הדיו הצבעוני, נוסף על שחור ולבן. גם הנייר שעליו הודפסו התמונות ייקר את הפיתוח. אנחנו מוצאים משפחות שמחזיקות בסרטי פילם של תמונות סטילס שפותחו על הנייר המיוחד לתמונות אבל בגודל קטן, כל תמונה בגודל של קופסת גפרורים. יש אנשים שכך נראה האלבום של תמונות החתונה שלהם.

בעידן השפע של ימינו, כשנייר נשפך כמַים, לא יודעים שעד לפני כמה עשרות שנים חסכו בנייר. רואים זאת במכתבים, בגלויות וביומנים ישנים; אנשים כתבו בכתב קטן וצפוף, ניצלו את הדף מקצה לקצה וכתבו גם מצדו האחר, כמעט לא השאירו שוליים. את דפי המחברת שלא נוצלו במהלך שנת הלימודים נהגו לתלוש ולשמור לצורך לכתיבת מכתבים, וכשנזקקו לדף בגודל A4 השתמשו בדף שתלשו מאמצע המחברת. במו עיניי ראיתי תעודת הסמכה לרבנות שהודפסה במכונת כתיבה על־גבי נייר מחברת שכזה. אחרי שאני מסבירה זאת לילדים, הם מבינים מדוע לא מיהרו לפתח תמונות ולמה חסכו בגודל הנייר.

תבנית תמונות

יש עוד דבר שלא מכירים בני הדור־הדיגיטלי: אופן פיתוח התמונות. התמונות צולמו על גבי סרט צילום שנקרא 'פילם'. בפילם היה מקום למספר קבוע של תמונות 24 או 36. הפילם הוא רצועה ארוכה של פלסטיק, מצופה בחומרים הרגישים לאור. כאשר הרצועה נחשפת לכמות מספקת של אור, נוצרות עליה תמונות סמויות שאינן נראות לעין. תהליך הפיתוח מתבצע בחדר מיוחד ובעזרת חומרים ותהליכים כימיים הופך את התמונות לגלויות.  לאחר שנגלו התמונות – יש לטבול את הפילם בחומר מקבע כדי לעצור את תהליך הפיתוח. רצועת הפילם הייתה 'נגטיב'. הלבן על גבי הפילם הופיע כשחור על גבי הנייר, ולהפך. גם סרטי נגטיב צבעוני יוצרים תמונה נגטיבית אשר הצבעים בה הפוכים לצבעים בצילום המודפס על גבי נייר. את התמונה המתקבלת על גבי סרט הצילום אפשר להגדיל בצורה אנלוגית בחדר חושך דרך עדשות הגדלה. התמונה המוגדלת מושלכת על גבי ניירות צילום המונחים מתחת לעדשות, וכך מתקבלת תמונה פוזיטיבית, כלומר – תמונה שגווניה תואמים למציאות. סרטי שחור־לבן רגישים לכל ספקטרום האור, אך מייצרים דימוי נגטיבי בגווני שחור בלבד. ה'לבן' הוא הבסיס השקוף של רצועת הפילם לאחר שטופלה בחומרים שונים.

בשל רגישותו הרבה לאור, נשמר סרט הצילום בתוך מכל מתכת ייעודי קטן. בטרם צולמה ולו תמונה אחת היה צורך להכניס את מיכל הפילם לתא מיוחד במצלמה, להשחיל את הלשונית שבצבצה מהמכל על מתקן בתוך המצלמה, ולעשות זאת בזהירות ובקפדנות. אבוי למי שפתח בטעות את המצלמה בטרם עת, חשף את הסרט לאור, ו'שרף' את הצילומים היקרים מפז מהטיול או מבר־המצווה. לאחר ש'נגמר' הסרט – נוצלו כל המקומות שעל גבי הפילם – נשמר הסרט בתוך מכל המתכת שלו עד לפיתוחו. אז אפשר היה לפתוח ללא חשש את המצלמה, לקחת את הסרט אחר כבוד לפיתוח, ומהסרט המפותח להדפיס תמונות על־גבי נייר צילום.

התמונות שבסרט המפותח היו ממוספרות. היה אפשר לא להדפיס את כולן, אלא רק תמונות אחדות כדי לחסוך כסף בפיתוח תמונות שלא צולמו כהלכה, בתאורה לא נכונה – יותר מדי או פחות מדי אור – ושאר מרעין בישין שהזיקו לתצלומים העתידיים.

גם באיכות הדפסה הייתה שונוּת, כלומר הבדלים בין סוגי נייר שונים – היה נייר מתוצרת 'אגפא' והיה נייר איכותי מתוצרת 'קודאק'. הנטייה לחיסכון שאפיינה את בני הדור הקודם התבטאה גם באיכות סרט הצילום או בנייר שבחרו לפתח עליו את התמונות, והיום אנחנו משלמים את המחיר. תמונות מלפני שלושים וארבעים שנה הודפסו על ניירות צילום זולים של 'אגפא' איבדו ברבות השנים את צבעיהן המקוריים ונצבעו בכתום. לעומתן, תמונות שהודפסו על גבי ניירות צילום של 'קודאק' שמרו על צבען המקורי. אחרי שסורקים אותן למחשב, ניתן להחזיר צבע לתמונות הכתומות בעזרת תוכנות מחשב לעיצוב גראפי, כמו פוטושופ . על כך – בפרק העוסק בדיגיטציה.

לפעמים הושאר הפילם במצלמה כמה חודשים כי בהיעדר אירועים מיוחדים, צולמו תמונה או שתיים מדי פעם בפעם. אנשים הורגלו לדחות את סיפוקם המידי בתום הצילום והמתינו בסבלנות עד הפיתוח, לעתים זמן רב אחרי שההתרחשות צולמה. גם אי־אפשר היה לבדוק ולדעת אם הצילום 'יצא בסדר'. לעתים ייחל אדם לראות תמונה שצילם וכשיצאה לאור – הצטער שלא נשארה במצלמה. במצלמה דיגיטלית כלום לא מתבזבז – לא פילם ולא נייר. התוצר נגלה לעין מיד ואפשר לנסות שוב ושוב עד שהתמונה לשביעות רצוננו.

מצלמת הפילם, כמו זאת שתיארתי קודם, גרמה לא מעט עוגמת נפש: תמונות שלא צולמו כראוי – ולא היה אפשר לראותן ולתקנן בזמן הצילום; תמונות יקרות־ערך ש'נשרפו' בגלל אור שנכנס למצלמה – בגלל שנפלה או בגלל פתיחה לא מכוונת כשסרט הצילום הלא־גמור בפנים; והגרוע מכול: סרט צילום שלם ירד לטמיון מפני שמלכתחילה לא הונח כראוי בתוך המצלמה – דבר שקרה לי במסע הנודד בכיתה י"א. צילמתי וצילמתי בציפייה למזכרת מהרגעים היפים האלה, מהמקומות המדהימים האלה, שמי יודע אם אגיע אליהם שוב, ובסוף – כלום!

לעולם לא אשכח את הרגע שבו הלכתי לחנות ה'פוטו' כדי לשלם עבור התמונות שיצאו מפיתוח. התבשרתי שהפילם היה ריק! שום תמונה לא צולמה על סרט הצילום. עד היום אני זוכרת את החוויות מהמסע ויכולה לדמיין את התמונות הנפלאות שיכלו להיות לי. אני זוכרת איפה הצטלמנו ואיך עמדנו וממה התלהבתי והחלטתי לצלם, למשל את חברתי מתאפרת בבוקר המסע, כשהתעוררנו בשטח. את מי היא חשבה לפגוש באותו יום במדבר?

למזלי, גם חברותיי צילמו מקצת הדברים שהתלהבתי מהם. השגתי מהן עותק של התמונות.

אצל משפחת האיתן, משפחתו של בעלי, קרה דבר טוב ומפתיע עם סרט הצילום הישן. כמה שנים לאחר פטירת הרב יצחק מאיר האיתן, חמי עליו השלום, נמצאה מצלמת הסטילס הישנה ובתוכה סרט צילום שהשתמשו רק בחלקו, לכן לא שלחו את הפילם הזה לפיתוח. בני המשפחה הסקרנים פיתחו את התמונות שהיו במצלמה ושמחו לקבל דרישת־שלום מאבא שנפטר שנים לפני כן.

התינוק המצולם בזרועותיו כבר היה לילד, הבית שבו צולמה התמונה כבר נמכר ושינה צורה וצבע. התמונה עוררה לחיים זיכרונות מתקופה שהייתה ואיננה.

אני שותפה לחוויות דומות במשפחות שמגלות שקופיות במהלך הפקת סרט. בשונה מתמונות שאפשר להסתכל בהן שוב ושוב, התבוננות בשקופיות דורשת מקרן מיוחד, חיבור לחשמל וקיר לבן – התארגנות שלמה שלא עושים יום־יום. לכן כשמוציאים את השקופיות מהארון הנשכח ומגלים אותן מחדש, הן מעוררות זיכרונות ומחזירות אותם לחיים במידת־מה.

אשר קורלק מהיישוב 'קדומים' תיעד את ראשית ההתיישבות בשומרון לפני ארבעים שנה. בארכיון הפרטי שלו גילינו עשרות סרטי צילום שלא פותחו כלל. כאדם פרטי חובב צילום, פיתח הוא רק את התמונות המשפחתיות שלו או של קרוביו. חגיגות הארבעים לקדומים היו הזדמנות מצוינת לסרוק את אלפי התמונות שצילם. אשר צילם לא רק במצלמת שחור־לבן. הייתה לו גם מצלמת שקופיות צבעוניות.

במהלך השנים התוודעתי לארכיונים משפחתיים ולהפתעתי גיליתי שהיו לא מעט אנשים חובבי צילום שרכשו לעצמם מצלמה לצילום שקופיות. והתוצרים – מרהיבי־עין!

כזה היה הרב אלחנן סמואל זצ"ל. הוא חסך את דמי הסיגריות שפעם קיבלו החיילים, ואסף לירה ללירה עד שהשיג את הסכום הדרוש לקניית מצלמה. שלושים שנה אחרי פטירתו, והשקופיות כבר בנות חמישים, החליטו במשפחה לשלבן בסרט לזכרו של הרב. אלא שהצלם לא הופיע ולו בשקופית אחת... מצלמת השקופיות הייתה כל כך יקרה, עד שהצלם לא הרשה לאף אדם מלבדו לצלם בה.

גם במאות השקופיות שצילם מנחם אילן ז"ל הצלם לא מופיע. אבל זכו הצילומים הללו והפכו לחלק חשוב ביותר בסרט שהפיק מנחם עם אשתו שוש, שנה לפני פטירתו. הסרט הופק לכבוד יובל שנים לנישואיהם. צילמנו אותם בכל תחנות החיים המשותפים שלהם. פרק נרחב בסרט הוקדש למסעותיו בארץ ובעולם, פרק שהוכן, כמובן, בעזרת השקופיות שצילם מנחם בטיולים האלה.

תבנית תמונות

אֶסי (אסתר) בן־דוד ז"ל נולדה בארצות הברית, ועלתה ארצה עם בעלה בני וילדיה בהתלהבות ציונית גדולה. היא נהרגה בהפגזה סורית בשלהי מלחמת יום־כיפור, והיא אז בת 26. אֶסי הותירה אחריה שלושה ילדים קטנים וסיפור שלא סופר.

תבנית תמונות

לצורך הפקת סרט לזכרה, קיבלנו את ארגז המזכרות האישיות שלה שלא נפתח ארבעים שנה. בארגז היו שקופיות שצילמה בעצמה ושצילמו אותה כשהגיעה לביקור בארץ אחרי מלחמת ששת־הימים.

חפשו ביוטיוב: סרט זיכרון לאסתר (אסי) בן דוד

וכפי שציינתי קודם... בשעתו, נהגו אנשים לצלם בפילם של שקופיות כי הוא היה הפורמט היחיד שאפשר היה לצלם בו בצבע. היה ברשותם גם מקרן שקופיות שבעזרתו צפו בשקופיות. לבני דורי זכורה חוויית הצפייה בצוותא בשקופיות המוקרנות בחדר חשוך – התמונות המוטלות אל קיר לבן באמצעות אלומת אור היוצאת מהמקרן שתופס את מקומו במרכז החדר.

תהליך פיתוחם של סרטי שקופיות שונה מזה של סרטי הנגטיב; הוא יוצר תמונה פוזיטיבית בצבעים התואמים למציאות. את התמונה המתקבלת על גבי שקופית ניתן להקרין בעזרת מקרן מיוחד שנועד לכך.

לשקופיות הייתה חשיבות מיוחדת בתחילתו של עידן הדפוס הצבעוני. הצלם מסר לבית הדפוס תשליל בצבעים הסופיים של התמונה בלי לחשוש מפני אי־דיוק בצבע, הקיים בשימוש בסרטי נגטיב. זאת מפני שסרטי נגטיב דורשים תהליך ביניים ידני לצורך קבלת תמונה פוזיטיבית.  כיום שימוש בקבצים דיגיטליים עם מרחבי ניהול צבע מחליפים בהצלחה מרובה את השימוש בשקופיות בדפוס.

המלצות שימושיות לשימור תמונות ישנות:

  • לשמור באלבום כיסים ולא באלבום הדבקה.
     
  • בוודאי שלא להדביקן או להדקן בשום אמצעי.
     
  • אם אתם נדרשים להוציא תמונה מהאלבום, מומלץ להשאיר פתק במקומה ובו תזכורת מה היה בתמונה ולמי נתתם אותה.
 

אסור שזה יקרה למזכרות שלכם

 

פחד קבוע (ומוצדק, יש לומר) מלווה אותנו בנושא המזכרות שלנו – פחד מפני פגיעה ואבדן. מזכרות נייר – תצלומים, מסמכים ומכתבים – הן המזכרות הרגישות ביותר לפגעים, לנזקים ולמזיקים שונים. פגעי־טבע כמו שיטפונות ושרפות עלולים להשמיד את העותק היחיד שנשמר מהן. ובכל חורף אנחנו שומעים על הצפות שהרסו רכוש. בעלי הרכוש אומרים שאבדן תמונות, תעודות ומסמכים, הדברים האלה שאין להם שיעור ושאי־אפשר להחזיר אותם בשום דרך, הוא האסון הנורא ביותר שגרם השיטפון.

שרפות עלולות להיגרם בקיץ וגם בתקופת מלחמה. כאשר נשרפים אלבומי תמונות הנזק הוא בלתי הפיך. תמיד אפשר לקנות רכוש חדש. תמונה שצולמה ונשרפה – אי־אפשר לשחזרה.

את הסיפור הבא סיפר לי אדם  שביקש לא לפרסם את שמו. הוא סיפר לי בצער ובתסכול על אלבומים בכריכת עור שעכברים כִּרסמום. אביו היה פועל בחברת 'סולל בונה' ושמר באלבומים נאים תמונות שתיעדו את עבודתו בסלילת כבישים בימים שלפני קום המדינה. היו באלבומים גם תמונות של אישים חשובים מהמאה הקודמת. בניו ידעו על התמונות הנדירות האלה ואחרות, תמונות שהיה להן ערך היסטורי ואישי עצום. לאחר מותו של האב הוציאו את האלבומים, ולאכזבתם הרבה גילו שהאלבומים על תכולתם הפכו לחטיף לעכברים.

עש ספרים גם הוא אויב גדול של המזכרות העשויות מנייר. וישנו הבלאי הטבעי הנגרם בעת שימוש. יש נזקים שהזמן גורם אותם – לכל חפץ יש תאריך התיישנות ותפוגה. קלטת־וידיאו או סרט־הקלטה לא רק מתבלים מרוב שימוש, אלא משנים את איכותם עם הזמן, גם אם לא היו בשימוש כלל. שנים אחרי שההקלטה בוצעה שומעים רעשי רקע או רואים 'שלג' מרצד. תמונות באלבום משנות צבע, דוהות או מוכתמות בכתמי חמצון.

תבנית תמונות

גם הדבק שבאלבום, או דבק הנייר שהשתמשו בו בעבר, מעבירים צבע אל התמונות או אל המסמכים. חלודה בוודאי מעבירה צבע, ובפרט כאשר משאירים מהדקי ברזל ואטבים צמודים לתעודות, למסמכים ולתמונות. במהלך הפקת הסרט לזכרו של ברוך דובדבני, הביאו לנו בני משפחתו תעודת־הוקרה שקיבל, כתובה בדיו על גבי קלף, כמו ספר תורה. האותיות דהו, הדיו התקלף ולמרות זאת הצלחנו במאמץ רב לשחזר את הכתוב – ברכה מיהודי קהילת יפרן בלוב למי שהציל אותם והעלם לארץ־ישראל – מר ברוך דובדבני, בשנתה השנייה למדינה.

לא פעם קיבלתי תעודות בתוך שמר־דף ('ניילונית')  וכשהוצאתי את התעודה, נשארו אותיות הדיו על גבי הפלסטיק וכמעט שנמחקו לגמרי מהדף.

אסון נוסף שעלול לקרות למזכרות היקרות ללבנו, כמו לכל חפץ אחר, הן עלולות להיאבד. הנסיבות, אגב, לא מסתוריות בהכרח: נתתי למישהו חפץ בעל ערך סנטימנטלי ואני לא זוכרת לבקש בחזרה, או שבכלל שכחתי למי נתתי. אולי אחותי ביקשה תמונה עבור נכדתה שעושה עבודת שורשים?

מריבות בין אחים מתגלעות לפעמים בשאלה: מי ישמור על החותמת של אבא ומי תקבל את הטבעת של סבתא? המריבות הללו מתלהטות במשפחות הטובות ביותר.

כמי שעוסקת בתיעוד ובשימור, אני סבורה שהאסון הגדול ביותר הוא אסון פטירתו של האדם היחיד במשפחה שיכול לספר לנו את מי רואים בתמונה, היכן צולמה ולְמה היא קשורה. אין כל ערך בתצלומים כשלא ידוע איזה רגע בזמן נלכד בהם.

זהו הפגע הגדול ביותר: חוסר הידיעה שגורר אחריו שכחה. מי יודע אילו דברים רבי ערך ירדו כך לתהום הנשייה?

בתהליך הפקתם של סרטי זיכרונות אני נתקלת בטעויות בלתי הפיכות שאנשים עושים עם המזכרות שברשותם:

– מקפלים דפים ולא שומרים אותם ישרים. כעבור שנים אי־אפשר לקרוא במקום הקיפול, ולפעמים הדף נקרע במקום הזה; יש הגוזרים תמונות כדי לעצב את האלבום – זה אמנם מקסים, אבל אחר כך אי־אפשר להשתמש בתמונות האלה להפקת סרט; יש המצלמים בלי לציין את תאריך הצילום ואת שם המצולם, ומותירים לדור הבא חידות קשות לפענוח: מי בתמונה? ומתי צולמה?;

המגירה מתחת לטלוויזיה בסלון מלאה קלטות המתאימות למכשיר וידיאו. אבל מכשיר הווידיאו כבר נזרק מזמן, ובמקומו עומד לתפארה מכשיר DVD המשווע לתקליטורים או שגם ממנו כבר נפטרתם ומחליף אותו חיבור USB או Bluetooth . והקלטות מחכות למי שיושיע אותן מבדידותן ויהפוך אותן לניתנות לצפייה.

 

איך למנוע נזק בלתי הפיך למזכרות?

 

לשמור ולשמֵר

שתי פעולות הנוגעות למזכרות ישנות וחדשות, ומכל הסוגים: לשמור ולשמר. לשמור עליהן – לדאוג שלא יינזקו, להשגיח שלא יאבדו, לעשות כל מה שצריך כדי שלא יחמיר מצבם; לשמֵר אותן – להשקיע מחשבה, מאמץ – ולעתים גם כסף – כדי לשמר את ערכן המקורי שנים ארוכות.

שמירה היא מענה מספיק דיו להתלבטות המתעוררת בשעת ניקיונות הפסח או בעת מעבר דירה. אבל מי שחושב קדימה על הדורות הבאים – לא כדאי שיסתפק רק בשמירה על הקיים, עליו לשמר. אמנם שימור דורש עבודה – לסרוק תמונות, להקליד מסמכים, להמיר קבצים, ולעתים גם להישאב לפרויקט שלם – אבל בפרספקטיבה של כמה דורות, ההשקעה משתלמת ללא ספק.

בקורס ארכיונאות (כן, יש קורס כזה...) למדתי כלל חשוב בתורת השימור: כל עוד אין לנו מידע לגבי אורך חייו של אמצעי אחסון, מומלץ להמיר את האובייקט שרוצים לשמר לפורמט הדיגיטלי המתקדם ביותר.

כבר ידוע שבתנאים מסוימים נייר מחזיק מעמד מאות־שנים. הדבר הוכח מדעית, על בסיס נתונים רחב מאוד בן מאות־שנים.

עור נשמר זמן רב יותר מאשר נייר. מסמכים וספרים שנכתבו על קלף הם הוכחה לכך.

סרטי צילום נשמרים עשרות־שנים, אפילו למעלה ממאה שנים. גם ההיגד הזה נבדק והוכח.

אבל דיסקים וקבצי מחשב – מי יודע כמה שנים יישמרו? עדיין אין מספיק שנות־קיום לפיתוחים האלה כדי לבחון כמה זמן יחזיקו מעמד. ובינתיים העולם מתקדם, ממדיה אחת למדיה אחרת, משוכללת יותר.

 

דיגיטציה – מונח שחייבים להכיר

 

המילה דיגיטציה מקורה במילה 'דיגיטל' ופירושה הפשטני ביותר הוא הפיכת אובייקט לקובץ שאפשר לשמור במחשב. והסבר מקצועי יותר הוא שדיגיטציה היא תהליך המרה של אות אנלוגי ('פיזיקלי' ורציף) לאות דיגיטלי (ספרתי ובדיד). סיבית (ביט) היא ספרה בינארית – 0 (אפס) או 1 (אחת). זאת יחידת הנתונים הקטנה ביותר שבה משתמש המחשב. הדיגיטציה מאפשרת לייצג מידע בדפוסים שונים של סיביות.

דוגמאות לשימוש בתהליך הדיגיטציה: המרת תמונה, קול, מסמך או אות חשמלי כלשהו לפורמט דיגיטלי (כגון mp3, DVD ואחרים); צילום נוף ושימורו בייצוג (סִפְרתי) כקובץ תמונה; הקלטת קול ושמירתו בקובצי אודיו; המרה של ייצוג אות קולי, השמור על אמצעי לאחסון נתונים כדוגמת סרט מגנטי, לייצוג דיגיטלי (ספרתי) ממוחשב ועוד.

לקבצים דיגיטליים יתרונות רבים:

הם לא תופסים מקום פיזי; אפשר לשכפלם בקלות וללא הגבלה (וגם לשלוח לנמענים); אפשר לתת להם שם ולשנותם אם צריך. בשם הקובץ אפשר לאפיין את מהות הקובץ ולהוסיף מִספור – תאריך או מספר סידורי – כדי שיהיה ניתן לאתרו בקלות. את הקובץ הדיגיטלי אפשר לשמור במדיות שונות: בהחסן נייד (דיסק־און־קי); צרוב על גבי תקליטור (דיסק CD) או על גבי DVD; ברשת האינטרנט (בכונן דרייב, ביו־טיוב, או אפילו בענן). שמירה כזו מאפשרת נגישות לקובץ לכל אדם שהעברנו לו מידע ורשות לכך, ומכל מקום בעולם. אליה וקוץ בה – הזמינות והנגישות של הקבצים הדיגיטליים במרחבי הרשת, למרות פרטיותם, יוצאות משליטתנו ואיננו יודעים לאן ולידי מי עלולים הם להגיע.

תקליטורים וקבצים דיגיטליים

זוכרים את הדיסקטים (עדיין לא דיסקים) שהכנסנו לכונן A במחשב? כמו שהם נעלמו, בקרוב ייעלמו מן העולם גם המחשבים שיש בהם כונן DVD . היום ברוב המחשבים הניידים כבר אין כלל כונן לתקליטורים (לדיסקים). תקליטור DVD הוא אמנם נוח ויעיל, אך יכול להינזק בקלות: נפילה, שריטה, שחיקה מרוב שימוש, הפרעה מגנטית. הנזק לתקליטור עלול להיות כה רב עד שלא יתאפשר לשחזר את החומר הצרוב בו. לכן מומלץ להכין עותק לכל תקליטור בעזרת צורב DVD ותוכנת צריבה פשוטה להעתקת DVD. את העותק יש לשמור במקום בטוח ומוגן. במקרה הצורך, אם ייפגע או יישחק התקליטור הראשון – יהיה אפשר להכין עותק נוסף לצפייה מעותק הגיבוי. לחלופין ניתן להעתיק למחשב את כל הקבצים הצרובים בתקליטור ולהכין לו גיבוי דיגיטלי.

האמור לעיל נכון לגבי כל הקבצים מסוג תמונה (כולל דף שנסרק – גם הוא הופך להיות קובץ תמונה), שֵׁמע ווידיאו.

עלינו להשתדל להפוך לקובץ דיגיטלי כל צילום וידיאו שיש ברשותנו. בדרך כלל נעזרים לשם כך בעורכי וידיאו מקצועיים.

עם הקבצים הדיגיטליים ננהג לפי כללי הדיגיטציה:

- נשמור בכונן דיגיטלי במחשב או בענן, כגון אלה  
   שמספק 'גוּגל':

- ניתן לכל קובץ שם ברור ומובן הכולל גם תאריך;

- נייצר גיבוי לכל קובץ באמצעות העתקה
   לכונן אחר שיישמר במקום אחר, כדוגמת הֶחְסֵן נייד (דיסק־או־קי).

הסבר:
שם הקובץ – כדאי לתת שם שיתאר בתמציתיות את המסמך הסרוק. אמנם מומלץ לא לתת שם ארוך לקובץ, אך בקובץ מכתבים לתיאור כדאי להוסיף את תאריך כתיבת המכתב. דוגמה: 'מכתב משושי לאִמה 5.12.41 א'; והמשכו בקובץ אחר: 'מכתב משושי לאִמה 5.12.41 ב'; וכן הלאה. את הקבצים השונים מומלץ לשמור במחשב בתיקיות ששמן ברור. דוגמה: בתיקייה 'חליפת המכתבים בין שושי לאִמה 1941' נשים את הקבצים 'מכתב משושי...א' ו'מכתב משושי...ב'.

וכמובן, לא כדאי לוותר על הגיבוי – להכין קובץ גיבוי לכל קובץ. בעת שאנו מגבים תיקיית קבצים (מעתיקים את התיקייה מהמחשב להחסן נייד או לכונן חיצוני למחשב שלנו או למחשב אחר) מומלץ להוסיף לשם התיקייה את תאריך הגיבוי (כך נדע מתי היה הגיבוי האחרון). אין חוקים ברורים או תשובות ברורות לשאלה: באיזו תכיפות לגבות? אנחנו ב'אולפני אתרוג' לא משאירים קובץ ללא גיבוי אף לא לרגע. מיד כשמכניסים למחשב את קבצי המקור של הצילומים, אנחנו מעתיקים אותם גם לכונן חיצוני. המחשב יודע לשמור על התאריך שנוצר הקובץ ועל התאריך שנוצרה תיקיית הגיבוי.

עוד המלצה בנוגע להעתקת קבצים: כשרוצים לגזור קובץ מתיקייה ולהעבירו לתיקייה אחרת, כדאי קודם להעתיק COPY ורק אחר כך לגזור CUT מתיקיית המקור.

איך הופכים תמונות לקבצים?

חשבו על התמונה המשפחתית הידועה והמוכרת: כל האחים מצולמים עם הורים. תמונה מרגשת שהייתה תלויה בבית ההורים שבו גדלו כולם יחד. בזמנים עברו פיתחו רק עותק אחד של התמונה. לעתים קרובות זאת הייתה התמונה היחידה שצולמו בה יחדיו כל בני המשפחה. אחרי פטירת ההורים נשאלה השאלה, שהפכה לעתים למריבה בוערת בין האחים, מי מהאחים ייקח את התמונה אל ביתו ויִשְׁמְרֶהָ למזכרת?

כיום, באמצעות סריקת התמונה והפיכתה לקובץ דיגיטלי (הסבר – להלן) יכול כל אחד מהאחים לקבל עותק מהתמונה ולעשות בה ככל העולה על רוחו: להדפיס אותה בהגדלה ולתלות בביתו; להכין ממנה מחזיק מפתחות לכל המשפחה; להשתמש בה לעיצוב השער בעבודת השורשים של בנו או באילן היוחסין, ועוד כהנה וכהנה שימושים. עדיין נותרה בעינה השאלה הנכבדה: מי יקבל את העותק המקורי? על כך אפשר לדון, אך חלק מהעוקץ ניטל מהוויכוח – בעזרת סריקה פשוטה יכול כל אחד מבני המשפחה לשוב ולראות את הרגע של יחד־משפחתי שהונצח שנים רבות קודם לכן. סורק הוא אמצעי קלט אופטי. סריקה של טקסט בעזרת סורק תיצור מהטקסט קובץ תמונה. את קובץ התמונה אפשר לאחסן במחשב ולצפות בו. ואיך פועל סורק?

סורק הוא קופסת פלסטיק מרובעת ובה חלון זכוכית שמעליו מכסה. מתחת לזכוכית נמצא ראש הסורק הנע קדימה ואחורה על מסילה. צמוד לראש הסריקה מותקנת נורה הפולטת אור לבן והיא נעה יחד עם ראש הסריקה. ראש הסריקה ממיר את קרני האור לאות חשמלי המועבר למחשב דרך כבל המחבר בין הסורק לבין המחשב. בסורקים חדישים משתמשים בכבל USB.

כיום יש סורק כמעט בכל בית, לעתים קרובות במכשיר משולב עם מדפסת.

אני לא מבטלת את חוויית הדפדוף באלבומי התמונות הישנים. אני גם לא מבטלת את חוויית הצפייה המשותפת בשקופיות בחדר חשוך. אני מציעה להוסיף להן את חוויית הצפייה העתידית בתמונות כקבצים במחשב או משולבות בסרט.

דמיינו אישה שהתייתמה מאִמה בגיל צעיר ומאז היא נושאת בארנקה את תמונת האם, תמונה בגודל קופסת גפרורים. זאת המזכרת היחידה שנשארה לה מאמה.

ביום הולדתה השישים ראתה בפעם הראשונה בחייה את דיוקנה של אמה בגודל טבעי. אז הוקרן בפניה, בהפתעה מוחלטת, סרט שורשים שהפקנו לבקשת בני משפחתה. אין די מילים לתאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בה. ומה בסך־הכול עשינו? סרקנו את התמונה הקטנה והגדלנו ככל שיכלנו. ההקרנה על־גבי מסך שגודלו פי־עשר מזה של המחשב הביתי הציגה את פני אמה בגודלם האמתי, אחד לאחד.

התרגשות דומה חוויתי עם גב' אסתר שיינברגר, שכנתי מהיישוב. היא ביקשה עזרה בפיתוח תמונת פילם בגודל לא סטנדרטי שהיה ברשותה. בתמונה: היא אם צעירה האוחזת את בנה בכורה, אז תינוק, והיום כבן 70.

ועוד הגדלתי לעשות: סרקתי את הפילם ברזולוציה גבוהה במיוחד, והתמונה גדלה לקנה מידה 1:1 – כלומר, לגודל טבעי של אדם. גב' שיינברגר התרגשה מאוד! היא פתחה את סגור לבה והסבירה לי למה התמונה גורמת לה להתרגשות כזאת...

גב' שיינברגר היא ניצולת שואה. קשה לתאר את תחושת החירות והאושר שחוותה כאם החובקת בן בזרועותיה. לכבוד התמונה השיגה בד וממנו תפרה את השמלה שלבשה בעת הצילום, ורקמה לתפארה על בגד התינוק. היא זכרה לפרטי פרטים היכן ישבה בעת הצילום והיכן היה בעלה בזמן ההוא!

מבחינת סריקה, דין אחד לשקופיות ולפילם של תמונות. לא סורקים אותם בסורק תמונות ומסמכים רגיל, כזה שמשולב כמעט בכל מדפסת ביתית. נחוץ עבורם סורק מיוחד!

תבנית תמונות

פורמט השקופיות והפילם שומר על איכות הצילום ועל צבעיו הברורים גם לאחר סריקה.

כדי לסרוק שקופיות או פילם צריך להטיל אור משני הצדדים. אם מאירים רק צד אחד תתקבל תמונה שחורה. לצורך סריקת פילם של תמונות או של שקופיות מומלץ לפנות לאנשי מקצוע שיש ברשותם סורק מתאים, אלא אם יש לכם כמות גדולה לסריקה. אז ישתלם לכם להשקיע ברכישת סורק מיוחד.

כדאי לזכור: אחרי הסריקה מצפה עבודה רבה. קובץ התמונה זקוק פעמים רבות לעיבוד – שיפור הצבע ותהליך טִיּוּב.

בהקשר הזה חשוב להבהיר: אי־אפשר לשפר תמונה מטושטשת, או כזאת שהרזולוציה שלה מלכתחילה הייתה נמוכה (מעט פיקסלים לאינץ' מרובע). הסריקה תשמר את האיכות הקיימת של התמונה, אך לא תפיק ממנה תכונות שלא היו בה מלכתחילה.

כל האמור לעיל לגבי סריקת תמונות נכון גם לגבי סריקת מסמכים – תעודות ומכתבים, אלא שבסריקת תמונות יש לשים לב לאיכות הסריקה.

איכות הסריקה מתבטאת ברזולוציית התמונה המתקבלת. כלומר, במספר הפיקסלים שבתמונה. מקובל לתאר את צפיפות הפיקסלים כשני מספרים שלמים, כשהראשון הוא מספר הטורים (גובה) והשני מספר השורות (רוחב). דוגמה: 640480X.

דרך אחרת לבטא רזולוציה היא ציון מספר הפיקסלים ליחידת שטח, כמו למשל  dots per inch(DPI). לא אלאה אתכם בכל הפרטים הטכניים. חשוב לוודא שהסורק מוגדר לפחות ב-300DPI. כך התמונה תהיה ברורה דיה גם לצורך שימוש בסרט, כאשר תוקרן על־גבי מסך גדול.

לעתים קרובות יש כיתוב מעניין מאחורי התמונה: תאריך, מקום צילום התמונה ואפילו שמות המצולמים. היו שהגדילו לעשות ורשמו שמות ומיקום: מי עומד בצד ימין, מי יושב בצד שמאל, וכולי.

אי־אפשר לסרוק בו־זמנית את שני צדי התמונה. כאשר יש ברצוני לשמר את שני הצדדים של יותר מתמונה אחת, אני ממקמת את התמונות על גבי הסורק במיקום בסדר כלשהו המספר סיפור ויוצר עניין. לאחר סריקת צד אחד, אני הופכת אותן תוך שמירה על אותו המיקום ובאותו הסדר, וסורקת את הצד האחר. כך יהיה קל לשייך לכל תמונה את החלק האחורי שלה. מומלץ לתת מיד שם לקבצים. לדוגמה: שם הקובץ הראשון – 'התמונות מהמלחמה – צד א'; שם הקובץ השני – 'התמונות מהמלחמה – צד ב'.

אם יש סבלנות רבה ורצון עז, אפשר ליצור קובץ נפרד לכל תמונה וכמובן לתת לקובץ שם. אך גם אם אתם חסרי סבלנות, גם הסריקה של עמודים שלמים באלבום תהיה שירות מצוין למען הדורות הבאים.

תבנית תמונות
תבנית תמונות

סריקת אלבום הדבקה

אלבום הדבקה שיש לדפיו כיסוי פלסטיק שקוף, לא לסרוק אותו עם הכיסוי. לפני הסריקה יש להסיר את כיסוי הפלסטיק כדי למנוע עיוותים בתמונה הנסרקת בשל שבירת קרני האור דרך הפלסטיק.

סריקת אלבום כיסים

אלבום כיסים - לא כדאי לסרוק כמו שהוא. יש להוציא את התמונות מהכיסים, ואז לסרוק אותן.

המלצה בסריקת תמונות

המלצה אחרונה בנושא סריקת תמונות: כתבו על פתקות תיאור לתמונות, הניחו את הפִּתְקוֹת ליד התמונות, וסרקו כל תמונה עם פתקת התיאור.

כריכות, מעטפות ושוליים גם לסרוק?

כשסורקים צד אחד של נייר או תמונה יש לשים לב גם לצד האחר. על איזה נייר הדפיסו? על איזה דף כתבו? האם השתמשו במחברת ישנה? סבי איתמר־יוסף בנעט נהג להדביק תמונות וגזירי עיתונים על־גבי ספרי חשבונות ויומנים ישנים. הרבה מידע היה טמון בספרי החשבונות וביומנים האלה! כן, מידע חשוב מקבלים גם מהחלקים הטפלים־לכאורה.

חותמות דואר ובולים הם מקור נפלא למידע על התקופה שבה נשלח מכתב. מאיזה בית־דואר יצא? האם דבר הדואר מצוי ברשות השולח או הנמען? לאן הגיע, אם בכלל? גלויות שנשלחו לאירופה בתקופת השואה חזרו לשולחיהם ועליהם חתימה מצמררת: "הנמען לא נמצא". בולים הנציחו מאורעות חשובים שקרו בשנה שהונפקו. כך גם שטרות כסף שהנציחו דמויות מפתח, ומנציחים עד היום.

יומן

יומן אישי מומלץ לסרוק בסורק מסוג 'בוק' המיועד לסריקת ספרים, אלבומים גדולים ומחברות. היתרון בסורק כזה – לוח הסריקה מגיע עד קצה המכשיר וניתן לסרוק עמוד אחד של ספר פתוח בלי לאבד את המידע הנמצא בחיבור של שני העמודים.

כדאי שהאיכות תהיה לפחות ברזולוציה DPI 300.

מה עושים עם הסרטות ביתיות?

המדיה האנלוגית – כל התיעוד שאינו ממוחשב – סובלת מאורך חיים מוגבל ומרגישות לתנאים סביבתיים כמו חום, קרינת שמש, שדות מגנטיים ואבק.

כל מדיה אנלוגית דוהה עם הזמן, נשחקת, נשרטת ומאבדת מאיכותה. לעומתה, המדיה הדיגיטלית – קובץ מחשב או תקליטור - רגישה הרבה פחות.

הצורך לשמר את זיכרונות העבר נעשה דחוף יותר ככל שהזמן עובר. ולכן הדרך הנוחה והיעילה לשמר את סרטי הווידיאו הישנים היא להמירם לפורמט דיגיטלי.

ההבדל בין וידיאו אנלוגי לווידיאו דיגיטלי דומה מאוד להבדל בין –מצלמה אנלוגית למצלמה דיגיטלית. המצלמה ה'רגילה' יוצרת תמונה מוחשית על־גבי מדיה אנלוגית – פילם נגטיב, שקופית וכדומה. כדי להעביר את התמונה אל המחשב, יש להשתמש בסורק.

מצלמת הווידיאו האנלוגית יוצרת את הסרט על־גבי קלטות הווידיאו או סרטי הפילם. כדי לערוך את הסרטים באמצעות מחשב, יש להמירם למדיה דיגיטלית באמצעות ציוד מתאים המבצע תהליך 'לכידה'. ציוד כזה יוצר רצף של תמונות קטנות שגודלן זהה ונגינתם ברצף יוצרת את קטע הווידאו.

הפעולה הזו נקראת 'המרת וידיאו לקובץ דיגיטלי'. מכאן סלולה הדרך אל תוכנת עריכה במחשב ביתי. יש אפשרויות רבות ללכידת וידיאו. נשאיר אותן לעורכים המקצועיים.

אם הייתה ברשותכם מצלמת וידיאו MINI-DV ייתכן שלא תצטרכו כלל ממיר ותחסכו כסף רב. לרוב המצלמות האלה היה חיבור דיגיטלי שאִפשר להעביר את הצילומים למחשב ישירות מהמצלמה.

היום מצלמים צילומים דיגיטליים על־גבי כרטיסי זיכרון ואין צורך בהמרה מפני שהמצלמה עצמה מייצרת קבצים.

כל האמור לעיל מתייחס לצילומי וידיאו מהדור הקודם. ועד כמה שהדבר נשמע מוזר – חמש שנים נחשבות לדור.

פילם של סרט

לעתים הסרטים שבידינו צולמו בעידן שקדם למצלמת הווידיאו.

סרטים שצולמו בפילם – 8 מילימטר הוא הנפוץ ביותר – מציבים בפנינו אתגר מעניין. למסרטות הישנות לא הייתה יציאת וידיאו או כל חיבור אחר. הסרט הוקרן על־גבי מסך חיצוני.

אין דרך להפוך את הצילום המקורי (ההסרטה) לקובץ דיגיטלי, ולכן יש נטייה לוותר על העניין בלי לדעת על קיומו של פתרון יצירתי, שעשוי להישמע טיפשי במקצת.

מצאו מקרנה המתאימה לרוחב הפילם, ומקמו אותה בחדר חשוך מול מסך מתאים.

מקמו לצדה מצלמת וידיאו דיגיטלית איכותית על חצובה.

כוונו את מצלמת הווידיאו כך שהפריים שלה ('מסגרת' בעברית) – גבולות השטח המצלם – יחפוף את הפריים המקורי – גבולות השטח המצולם. הפעילו את ההקלטה במצלמה הווידיאו הדיגיטלית והקרינו את הסרט הישן.

כדי שהתהליך יצליח צריך:

- להקפיד על חדר חשוך

- לבטל את כל ההגדרות האוטומטיות במצלמת הווידיאו – פוקוס אוטומטי, איזון צבע וכדומה

- להשתמש במיקרופון חיצוני איכותי

סביר להניח שתידרשו לכמה וכמה ניסיונות עד שתגיעו לתוצאה שתשביע את רצונכם, כי צריך לכוון את מהירות הצמצם בהתאם לכמות האור שבחדר, אך בסופו של תהליך תקבלו סרטון דיגיטלי לכל דבר ועניין.

מי שאינו מוצא מקרנה, או מעדיף חיים קלים יותר: יש בעלי מקצוע שמבצעים תהליך המרה כזה תמורת כמה עשרות שקלים. חפשו בגוגל "המרת פילם 8 מילימטר".

איך הופכים קלטות שמע לקבצים?

רוכשים רשמקול (טייפ) שיש לו חיבור למחשב ומתקינים במחשב תכנת הקלטה.

'משמיעים' למחשב את קלטות השמע באמצעות הרשמקול. תוכנת ההקלטה תיצור קובץ קול. כשקונים מכשיר כזה חדש, מקבלים גם תכנת הקלטה.

ניתן כמובן להעביר לאנשי מקצוע שיעשו את השירות הזה תמורת תשלום.

המלצות כלליות לשמירה על מזכרות 

אחרי שהמרנו את התמונות והשקופיות, את ההקלטות וההסרטות ואת המסמכים והמעטפות לקבצים דיגיטליים, נותר בידינו הארכיון המקורי – ונשאלת השאלה מה לעשות בו?

אני מציעה לשמור רק דברים המעוררים בנו רגש כלפיהם, כלומר שהמגע הפיזי (ולפעמים גם הריח הנלווה למזכרות) מעורר רגש שאינו מתלווה לקובץ הדיגיטלי, אף שהוא נראה או נשמע אותו הדבר.

לקלטת אין ריח ולכן היא פחות מרגשת מתמונה או ממכתב, ולכן ההמלצה שלי היא לזרוק אותה אחרי המרתה לקובץ. מבין כל המכתבים הייתי שומרת מדגם מייצג, כך גם מהתמונות. ועדיין נשאלת השאלה: כיצד לשמור עליהם לאורך זמן?

בפרק 'ניירות ערך' תמצאו המלצות לשמירת מזכרות מנייר.

מזכרות דיגיטליות

-  לאחסן בצורה נכונה

- לגבות

-  לשמור קובץ גיבוי במקום אחר בבית ולמסור קובץ גיבוי להורים או לילדים או לאחים, המתגוררים בבית אחר

מזכרות פיזיות

-  לשמור במקום סגור ויבש: לא במטבח ולא בחדר האמבטיה כדי להימנע מחשיפה הרסנית לחום וללחות.

-  כאשר מוציאים מזכרת מהבית: לכתוב לעצמנו תזכורת מתי נמסרה המזכרת ולאיזה גורם, כולל פרטי איתור כגון שם מלא, כתובת ומספר טלפון.

-  לא לשלוח בדואר חומרים מקוריים, גם לא בדואר רשום. מה עוזר דואר רשום אם המשלוח היקר אבד? אין שיעור לערכן של מזכרות חשובות, בפרט כאשר אין להן עותק.

-  להפוך מזכרות לאלמנטים עיצוביים בבית. חפצים שאינם שימושיים עוד, אבל קשה לזרוק, לא צריך לשמור להיזכרות עתידית. אפשר להפוך אותם לחפץ נוי שיעורר זיכרונות נעימים ומרגשים בכל רגע שמתבוננים בהם.

כך אפשר להרוויח גם שיתוף ואוזן קשבת לזיכרונות. מי שיראה את הטלפון הישן מעוטר בפרחים מונח על הכוננית בסלון, ישאל מיד מה הסיפור שלו.

 

איך יוצרים ארכיון יש מאין?

 

הפרק הזה מוקדש לכל מי שמגלה עניין בשורשיו ובעבר של משפחתו, אבל אין ברשותו מזכרות. קורה.

אולי מי מבני המשפחה 'אימץ' את התמונות ואת התעודות הישנות והחשובות.

אולי כלל לא היו תמונות – ייתכן שבעבר לא היו למשפחה אמצעים לצלם או לשכור שירותי צילום.

היו משפחות שקנו מצלמה במיטב כספם, אפילו יד־שנייה, אבל לא היה להם כסף לפתח את הצילומים ונשארו סרטי צילום שלאיש אין מושג מה צולם בהם.

התמונות המשפחתיות צולמו בסטודיו מיוחד או ששכרו את שירותיו של צלם שבא לאירוע. תמורת סכום נאה קיבלו המזמינים את הסרט או את התמונות בפורמט הניתן לצפייה. מגיעים אלינו תצלומי חתונות שצולמו לפני יובל שנים. לעתים אנחנו רואים בהם רק מוזמנים מצד החתן או מצד הכלה. וההסבר שקיבלנו: מי שמימן את הצילום זכה לדקות התיעוד היקרות. ואכן מדובר היה בדקות יקרות. סרט חתונה ארך רבע־שעה לכל היותר. אז לא צילמו כל דבר שזז, אלא דוגמיות בלבד.

שמעתי מצלם באחד ממושבי הדרום, שיש לו במחסן ביתו מאות סרטי צילום שלא באו לדרוש אותם משיקולי עלות. הצלם, המודע לערכם ההיסטורי של התצלומים (יש ברשותו תצלומים ממלחמת יום־כיפור) לא מסוגל לזרוק אותם. ובצדק.

אני מציעה לפנות לבני משפחה קרובים ורחוקים ולבקש מהם לסרוק את התמונות שברשותם. לא יפריע לאיש שגם לכם יהיה עותק מהתמונות. סריקה אינה פעולה מזיקה, והבלעדיות אינה שיקול במצבים כאלה. אני בטוחה שתופתעו  מהתיעוד הנרחב שתגלו ומהאוצרות המשפחתיים שתמצאו בבתים אחרים. לדוגמה, בני־דודים שצילמו אתכם בשמחות שלהם, או שהצטלמו באירועים שלכם.

בכל משפחה, כמעט, יש דוד מחוץ־לארץ שמגיע לביקורים שנתיים בארץ, ובכל ביקור הוא מצלם את המשפחה.

ביישובים קהילתיים קטנים יש את הצלם החובב שמתעד כמעט כל אירוע יישובי. בארכיון הפרטי שלו אפשר למצוא גם תצלומים של בני משפחות היישוב.

קל יותר לחפש בארכיון כתוב: מכתבים שכתב או קיבל מי מבני משפחתכם, הקדשות, גלויות ברכה, פרסומים בעיתון או מכתבים למערכת. כדאי לדעת מראש מה מחפשים, אך ידיעה מוקדמת אינה גורם מכריע בהצלחת האיתור. כשמגיעים למקומות הנכונים מוצאים בנקל עדויות מפתיעות ומופלאות.

וכבר קרה לנו שמצאנו בהסרטות של משפחה אחת מישהו שהכרנו מהפקה של משפחה אחרת מברך ביום הולדת או רוקד בחתונה.

אם מציעים לכם סרט ערוך, בקשו את קבצי המקור שבהם השתמשו לעריכת הסרט, קבצים נקיים מפסקול מוטבע. מסובך מאוד לערוך סרט חדש מסרט ישן שמוזיקת רקע מוטבעת בפסקול – תהליך ההטבעה גורם לכך שאי־אפשר להפריד את הדיבור ממנגינת הרקע. ואם נוספו בעת העריכה כתוביות או אפקטים – לא ניתן לשנותם או להסירם מהסרט הערוך בשעה שמנסים ליצור ממנו סרט חדש.

כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר, נסו להשיג את החומר הארכיוני המקורי ואל תסתפקו בהעתק. כשנסרוק תמונה מספר זיכרון, היא לא תדמה לסריקה מהתמונה המקורית.

 

כיצד להנציח את הסיפור שמאחורי המזכרות?  

 

יש מזכרות שאי־אפשר לסרוק או להמיר כמו כלי־עבודה, רהיטים, תכשיטים או בגדים ישנים.

וגם המזכרות שהמרנו לקבצים דיגיטליים, עדיין חסר בהן משהו – חסר הסיפור – הן עדיין לא מספרות את הסיפור המלא שלהן.

יש דרכים לשמר את הזיכרונות שמאחורי המזכרות: מצלמים בווידיאו אדם שמחזיק חפץ זה או אחר ומספר עליו; מראה למצלמה תמונה זו או אחרת, מסמך כזה או אחר; ואפילו מצטלם במקום שיש לו סיפור לספר עליו.

את הצילום נדאג לשמור, כמובן, כקובץ דיגיטלי. בתחילת ההסרטה נקפיד שהמצולם יאמר את שמו ואת תאריך הצילום, יציג את המזכרת שהוא מתייחס אליה ואז יספר למצלמה כל מה שלבו חפץ.

כדאי להדריך את המצולם כך: "בְּדַבֶּרְךָ, תזכור שיושבים מולך בני הדור הבא וזה שאחריו. הם לא מכירים את כל המושגים ואת הלך הרוח של התקופה שבה גדלת ועליה אתה מספר. ולכן אל תחסוך במילים, וספר למצלמה על הכול: על התקופה, עליך ועל מעשיך. ואם תאמר מילה התלויה בזמן ומובנת רק לבני תקופתה ('גזעי' או 'סבבה', למשל...) באר את כוונתך. אל תאמר 'לפני חמישים שנה' ותאלץ את הצופה לחשב באיזו שנה בדיוק מדובר. גם אם ציינת בתחילת ההקלטה את התאריך ביום הצילום, ציין בבהירות את תאריכי האירועים שעליהם אתה מספר.

עקבות מן העבר עוברים אלינו עם סיפור. החכמה היא לזהות את הערך בסיפור ולהעבירו בהצלחה לדורות הבאים. כולי הערכה למשפחות המשקיעות מחשבה יצירתית ומשאבים לא מעטים במאמץ למצוא את הדרך שתתאים גם לצאצאיהם להעביר את הסיפור הלאה לבניהם ולבני בניהם.

ד"ר בלהה בכרך התמחתה בווידאו־תרפיה לאחר ששכלה את בנה בפיגוע טרור והתנסתה בעצמה בהפקת סרט שעזר לה להתמודד עם האבל.

הגעתי לביתה שבבית־אל כדי לדבר אִתה על סרטי זיכרון ונחשפתי לרעיון יצירתי של שימור זיכרונות.

ראיתי מסגרת זכוכית תלויה בכניסה לבית, ובה – שטר של דולר. זה סיפור המעשה של השטר, כפי שסיפרה לי בלהה:

בתחילת שנות־העשרים, עלה אביה יעקב גורדון כחלוץ מליטא לישראל [שאז כונתה 'פלשתינה']. אחותו ציידה אותו בשלושה שטרות של דולר אחד ובהוראה: "להשתמש רק במצב של אין ברירה".

בשטר הראשון כבר השתמש בעלייה לאנייה, כנראה נתן אותו לאישה אשר הייתה צריכה לשלם מס כלשהו ולא היה לה מימון לכך, ואת שני האחרים שמר 'לשעת מצוקה' שברוך השם לא הגיעה כל חייו. בערוב ימיו נתן שטר לכל אחד משני ילדיו עם ההנחיה: "להשתמש רק במצב של אין ברירה".

את המסר הזה תלו בלהה, הבת, ואחיה שמואל גורדון, כל אחד מהם בסלון ביתו, מתוך אמונה וביטחון באלוקים שלא יזדקקו לשטר לעולם.

תבנית תמונות

 

ערך מוסף לסיפור הזיכרונות: מרפא לנפש

 

הדיבור מרפא ומשחרר. בכוחן של מילים לאפשר עיבוד רגשות שנדחקו לאי־שם. אני מציינת זאת כדי להכין אותך, הצלם, גם לבכיו של האדם שאותו אתה מראיין ומצלם.

הסרט המצולם אינו צריך להיות סרט זיכרון עצוב כדי שהדמעות יצוצו להן ויפתיעו גם את המרואיין וגם את המראיין. ראיתי מרואיינים רבים שסיפרו למצלמה על חוויה מרגשת מילדותם והדמעות לא איחרו לבוא...

אחד המרואיינים שלנו סיפר זיכרון משנות ילדותו שהעיד על ביתו העני. הוא למד בגן הילדים את הברכות שמברכים על המזון: 'המוציא' – על הלחם – 'בורא מיני מזונות' – על תבשילי דגנים – 'בורא פרי העץ' – על פֵּרות האילן וכן הלאה. הגננת לימדה את הברכות באמצעות משחק: כל הילדים שהביאו מפרי העץ עמדו בטור אחד; כל הילדים שהיו להם 'מזונות'  עמדו בטור אחר. בכל פעם שהגננת שיחקה במשחק הזה, עמד הוא בטור 'המוציא', כי רק לחם היה בבית. עורך־הדין, איש מכובד המתקרב לגיל שישים, מספר על משחק הברכות ונחנק מדמעות שהפתיעו גם אותו.

רב גדול התראיין על זיכרונותיו מאמו. ובשעה שסיפר איך ארגנה עבורו אמו את כל הציוד הדרוש לקראת הלימודים בכיתה ז, החל לפתע לבכות. מאז היה בן שתים־עשרה הדחיק רגש כואב שלא נרפא מאז.

פונים אלינו אנשים שרוצים להפיק סרט זיכרון על יקירם שזה עתה נפטר. הם רוצים להמתיק את הפרדה, לעבד את האבדן ואת הרגשות והגעגועים הנלווים להם.

זאת הייתה מטרתה של חני גנז מאלקנה בהפקת סרט על בעלה חיים ז"ל, לאחר שנפטר בפתאומיות. היא הציבה לעצמה משימה: לאסוף את שברי חייה. חני עוסקת באמנות ומתמחה בעבודות פסיפס. הסרט נבנה כמתהווה מתוך יצירת אמנות שחני יוצרת משברי זכוכיות בשילוב תמונות יקיריה שנפטרו.

חפשו ביוטיוב: פסיפס חיים – סרט זיכרון לחיים גנז

תבנית תמונות

נורית ועדנה, האחיות לבית גראוס, הפיקו סרט זיכרון על אמם במטרה להכיר לה תודה והערכה ולהיפרד ממנה. לסרט הייתה עוד מטרה: לאפשר להן להיפרד מהבית, בית ילדותן, שהתרוקן לאחר פטירת האם. הסרט כולו צולם בתוך הבית כאשר הן מתהלכות בו ומעלות זיכרונות. כל חפץ בבית הזכיר להם חוויה או משפט שאימא נהגה לומר. והכול – הוקלט וצולם. לא כל הצילום שנערך בבית נכלל בסופו של דבר בסרט. ככה זה בדרך כלל. בידי האחיות נותרו גם סרט זיכרון וגם תיעוד של כל הדברים היקרים ללבן, שיכלו להיעלם או להישכח.

 

תיעוד הסיפור המשפחתי

 

לכל משפחה יש סיפור.

זה יכול להיות סיפור עלייה, התיישבות או חלוציות,

סיפורה של הקמת משפחה לתפארת,

ואפילו מפעל חיים שכבר עבר לדור הבא.

לכל סיפור יש ערכים.

ערכים שלאורם גדלנו בבית ההורים, ספגנו בילדותנו, ערכים המובילים אותנו עד היום.

אנחנו רוצים לצייד את בנינו ובנותינו בערכים האלה כדי שיעבירו אותם גם לדורות הבאים.

לערכים נלווית מסורת.

שבתות וחגים, מפגשים משפחתיים, אירועים ומנהגים, המאכלים המיוחדים שרק סבתא ידעה לבשל... המסורת המשפחתית מבית אבא (או אימא) המיוחדת רק לנו.

את כל אלה מציפה עבודת התיעוד!

הזיכרונות של סבתא מתקופת הצנע, סיפורי מורשת הקרב של סבא, השמלה שתפרה אימא לנכדה הראשונה, מסיבת ההפתעה שעשינו לאבא, התמונות והספרים, מכתבי האהבה והפתקים שאיש מבני המשפחה לא העז לזרוק, השיר שחיברנו בטיול המשפחתי והשמחה של ההורים בחתונת־הזהב.

מי שגאה בשורשיו ומכבד את עברו מוצא חשיבות בתיעודו של הסיפור המשפחתי.

התיעוד דורש השקעה לא קטנה של משאבי זמן (וגם כסף), של סבלנות, ושל רגשות עזים.

מטבע הדברים, ההשקעה נדחית להזדמנות מיוחדת. לעתים קרובות, מרוב דחיות, מחמיצים את ההזדמנות לתיעוד ראוי. ונזכרים מאוחר מדי.

הסיפור נעלם.

כבר אין מי שיספר אותו.

התמונות, המסמכים והמכתבים הצהיבו והתפוררו.

 הזיכרונות דהו אט־אט ובסופו של דבר – נשכחו.

איזה ערך יש בתמונות שלא יודעים מי מצולם בהן?

מה מרגש במכתב שלא יודעים מי כתב אותו ולמי נועד?

חשוב לבצע את התיעוד בזמן.

זאת הדרך להחיות את הזיכרונות ולהעביר את המסורת ואת הערכים לדור הבא: סרט זיכרון.

האלבום שומר על התמונות.

הספר מספר את הסיפור.

הסרט מעורר לחיים רגשות, מראות וקולות.

אפילו טעמים.

אנו עוסקים לא מעט בהפקת סרטי זיכרון, לטקסים, עבור משפחות ועבור הטלוויזיה.

קשה לתאר את עצמתה של תחושת הקִרבה הנוצרת אצלנו כלפי אנשים שלא הכרנו טרם הפקת הסרט.

יש לכך הגדרה: געגוע לאדם שלא הכרנו...

את הביטוי הזה אני שומעת אצל משפחות רבות שמפיקות בעזרתנו סרט זיכרון שנים רבות לאחר האבדן. מתבטאים כך נכדים או כלות – אנשים שהצטרפו למשפחה אחרי שנפטר אחד מיקיריה. הסרט יוצר את ההיכרות עם האדם שאיננו עוד. ואף שמדובר בסרט, נוצר תהליך של היכרות וחיבור רגשי, ועולות שאלות כגון "מה הוא היה אומר לי? ", "איך הוא היה מתייחס אליי?" וכדומה.
גם אני, כיוצרת הסרט, מרגישה את החיבור ושואלת את השאלות האלה. השנים והניסיון המקצועי אינם מקהים את החוויה.

הנפטר איננו, אבל אנחנו יכולים לשמור ולהנחיל את הערכים שלו לכל דור ובכל תקופה.

יש בכך סיפוק עצום.

 

הקשיים הפכו לאתגרים והצרות לחוויות

 

דב אייזן, בן יחיד, שרד עם אמו את מלחמת העולם השנייה בבריחה מברדיצ'ב שבאוקראינה עד לטשקנט שבאוזבקיסטן. הוא הגיע עם אביו ואחותו מפולין למחנה עקורים באוסטריה. רק עם קום המדינה עלו לארץ והשתכנו בשכונת עוני בעיר התחתית של חיפה.

דב ומשפחתו ידעו תלאות לא מעטות. אך דב ניצח את הקשיים, סיים את לימודי התואר הראשון והשני באוניברסיטה העברית, והתמנה למשרות בכירות במשרד החינוך.

לאחר פרישתו לגמלאות התפנה להסתכל אחורנית, להעמיק ולהתבונן באירועים שהתעלם מהם שנים. אשתו נילי יזמה הפקת סרט זיכרונות על בית הוריה החלוצים שהפך לספור מכונן במשפחה. היא ודב החליטו שחשוב לספר גם את סיפורו – סיפור שארית הפליטה שהגיעה מאירופה. בדרך כלל נתפסו הפליטים כפסיבים ואומללים והסרט הראה את כוחה, את יזמתה ואת מסירותה של האם, את ההתמודדות האמיצה עם אבדנים ואת היכולת לבנות חיים חדשים במדינת ישראל.

אנשים שצפו בסרט הופתעו לגלות את המסלול הקשה שעבר דב ואת התפתחותו ששאבה כוח ותעוזה מהתנאים הקשים. הם ציינו שהסרט מראה את איתנותה של רוח־האדם בהתמודדות עם אתגרים שהמציאות מציבה.

ילדיו ונכדיו הצטרפו אליו במסע הזיכרונות בעיר הולדתן, חיפה, והשתתפו בסיור המצולם שנערך במהלך הפקת הסרט.

הם ידעו לזהות את הערכים שהיו נר לרגליו, ולמדו להכיר את האתגר שבקושי. אחד מהם אמר לנו שהוא למד להעריך את ההזדמנויות שנוצרות במפגש עם אנשים ומשפיעות עלינו.

חפשו ביוטיוב: סיפורו של דב אייזן

 

משפחות בתהליך הפקה של סרט

 

בעבודתי ב'אולפני אתרוג' ראיתי אנשים רבים בשעת התהליך של הפקת סרט, העוסק בהם או ביקרים להם. האנשים המעורבים בתהליך ההפקה – חייהם משתנים.

גבי ביטון ז"ל נהרג בספטמבר, שנת־אלפיים, בזמן האינתיפאדה השנייה, בפיגוע באוטובוס־הילדים בדרך לכפר־דרום. עברו מאז ארבע־עשרה שנים ובהן גם פונתה המשפחה השכולה מגוש־קטיף. ששת ילדיו של גבי גדלו ובגרו, ואז החליטה אביגיל אלמנתו להפיק סרט לזכרו.

סרט זיכרון אמתי אינו מוצר שמזמינים, אלא פרויקט שאתה נשאב לתוכו, כל כולך. "היה לי חשוב שהילדים יעברו חוויה", אמרה אביגיל. "אני לא יודעת אם לקרוא לזה 'ריפוי', אבל ברגע שילדים מדברים על הדברים ויש מישהו שמראיין, שואל שאלות ומכוון, זה מחזיר אותנו שוב לזמן ולמקום ההוא. במשך השנים לא דיברנו על גבי מספיק, רק פה ושם, בעיקר באזכרות. במשך השנה כל אחד עסוק בענייניו, לא עושים פסק זמן כדי לדבר. הסרט נתן זמן של הפסקה, לחשוב ולפתוח את הדברים. זה תהליך שלפעמים מעיק ומכביד, אבל אני שמחה שעברתי אותו".

כחלק מהסרט, הלכו בני משפחת ביטון לחוף הים, לצורך שחזורו של כפר־דרום, מקום מגוריהם שאותו נאלצו לעזוב. על חוף הים הקימו דגם של הבית שעזבו. "לא האמנתי שהמשפחה תיכנס לזה באופן כל כך מלא וחי", אמרה אביגיל בהתרגשות. "הילדים חוו את בניית הבית מחדש. הם מחפשים את זה, בעיקר הגדולים, אבל גם הקטנים יותר. הם רוצים לחזור לתקופה ההיא".

חפשו ביוטיוב: סרט הזיכרון של משפחת ביטון

תבנית תמונות

תהילה ינובסקי לוי התייתמה מאביה כשהייתה תינוקת בת פחות מחודש. את אביה הכירה בעיקר מתמונות ומסיפורים. "מעולם לא מצאתי נקודת מפגש ממשית אתו. גם כשרציתי בכך מאוד, לא היה לי זיכרון מתוק להתרפק עליו, תחושה או אפילו הדהוד של קולו. הדמות שלו והקשר שלי אליו סקרנו אותי יותר ויותר עם השנים, אבל לא עשיתי עם זה כלום. ואז, הפתיעה אותי אימא ברעיון לצלם עליו סרט.

יום הצילומים נערך בביתה של אימא. אימא אמרה שהיא התכוונה להפיק סרט עבור הנכדים ובני המשפחה שלא הכירו אפילו את הסיפור של אבא, ופתאום הבינה שזה בכלל עבורנו.

עבורי, הסרט המרגש והעצמתי הזה יהיה ציון דרך נוסף בדרכי אל עצמי".

תהליך משפחתי אינו חייב להיות סביב שכול או אבדן. גם אם אבי המשפחה חי וקיים, והגיע לגיל גבורות, זאת הזדמנות להתלכד סביבו ולהתחבר לשורשים של המשפחה באמצעות סרט תעודה משפחתי. "סרט כזה יכול לשמח את סבא וסבתא, וגם לבנות חיבור משפחתי בין הילדים והנכדים", כך ניסחו זאת ארבעה אחים בני משפחה אחת, שהפיקו בעזרתנו סרט עבור אמם בהגיעה לגיל שישים: "גילינו עולם ומלואו אצלנו בתוך המשפחה".

חפשו ביוטיוב: סרט זיכרון לחיים ינובסקי

אשר ירון ז"ל, אביה של אורית אבנרי מאלון־שבות, נפל במלחמת יום־כיפור והיא רק בת 11 חודשים. היא הפיקה בעזרתנו סרט זיכרון לאביה שלא זכתה להכיר.

לסרט יש סיפור מסגרת: סיפורה של אורית. הסיפור הזה מתחיל עם לידת בנה הבכור, והיא אז בגילו של אביה שנשא אותה בזרועותיו בטרם יצא למלחמה. אורית מתארת את חייה כְּתֵּבַת־תהודה לחייו של אביה, שלא זכה לחיות אותם במלואם.

בסרט עולה צורך חזק מאוד של כל בני המשפחה, כולל נכדיו של סבא, שיישאר בן עשרים־וארבע לעד, להרגיש שייכים למשפחה ומחוברים לשרשרת־הדורות.

חפשו ביוטיוב: סרט זיכרון על אשר ירון

עקב פיגוע, התאלמנה אחותי בגיל צעיר. בנה בכורה היה בן שלוש כשהתייתם מאביו. מיד לאחר תום השבעה, יזמה אחותי צילום וידיאו של הבן. היא הגיעה אלינו עם הילד, חמוש באלבום התמונות שצבר מרגע לידתו. הוא סיפר למצלמה על החוויות שהיו לו עם אבא, לפני שישכח ולא ידע להבדיל בין מה שהוא זוכר מעצמו ומה שמע מאחרים.

חפשו ביוטיוב: סרט זיכרון על עדודי זולדן

תבנית תמונות

במשפחת־שכול אחרת קרה לנו מקרה מעניין עם בת שהפיקה סרט זיכרון על אביה שלא הכירה. הבת תמהה איך לא התבטא בסרט הפן השמח באביה. היא הרי ידעה שאבא שלה היה איש עליז ומצחיק. במהלך הפקת הסרט הסתבר שאביה היה אדם רציני מאוד. תמונתו המחייכת של אביה ליוותה אותה בילדותה והיא היא עיצבה  זיכרון של אביה כאיש מצחיק וטיפחה אותו. בתהליך הפקת הסרט ערכה הבת היכרות מחודשת עם אביה והכירה את דמותו דרך סיפורי אמו ובני המשפחה המורחבת.

 

מאחורי כל סיפור משפחתי יש סיפור משפחתי

 

בראיונות משפחתיים מומלץ לקיים ריאיון משותף עם כל בני המשפחה וגם ראיונות נפרדים לכל אחד מבני המשפחה. כי מאחורי כל סיפור משפחתי יש תמיד סיפור משפחתי...

האתגר הגדול בהפקת סרט משפחתי

תמיד זה אחד מבני המשפחה שמתקשר ומברר לגבי הפקת סרט זיכרון או סרט שורשים משפחתי.
האחד הוא לפעמים יוזם הרעיון עצמו ולפעמים נציג המשפחה. כך או כך, מתחיל תהליך עבודה מול כמה מבני המשפחה, בני דורות שונים, בעלי רצונות שונים  ולפעמים סותרים.

עבורנו, העושים בהפקת הסרט, זה אתגר.
בני דורות שונים לא חייבים להיות אב ובן. יש 'האחים הגדולים' ו'האחים הקטנים'. כך זה, אגב, במשפחה הגרעינית שלנו: הפרש הגילאים בין הבכורה לבן הזקונים הוא עשרים־ושתיים שנה. החתן שלי צעיר ממני רק בחמש־עשרה שנה ואילו צעיר בניי רחוק ממני כמעט ארבעים־ושלוש שנה.

גם כשמדובר בסרט זיכרון, למשל על הורה שנפטר, הנחת העבודה שלנו היא שלכל בן היה הורה אחר, אף שאותו הורה ילד את כולם. ואסביר: כל בן חווה מהוריו יחס אחר בגלל הבשלות ההורית המשתנה עם הניסיון.
כל בן חווה מהוריו יחס אחר בגלל מיקומו במשפחה: צעיר, בכור או 'סנדביץ'.
כל בן חווה מהוריו יחס אחר בגלל אופיו הייחודי לו.

כל בן חווה מהוריו יחס אחר בגלל התמורות שחלו באופי התקופה.

ועוד.

אם בחיי ההורים היה פער בין תפיסות הבנים את הוריהם, קל וחומר לאחר פטירתם.
כל ילד עבר אחרת את הטראומה, חווה באופן שונה את הפרדה.
כל ילד חווה אחרת את יתמותו. תסכימו אתי שיש הבדל בין יתמות של ילד לבין יתמות של נער מתבגר לבין יתמות של מבוגר, רווק או נשוי.

השונות הזו קיימת בכל משפחה. בעבודתנו נוכחנו בזאת מכלי ראשון.

כל משפחה מביאה אתה אתגר אחר. משפחה ובה בת יחידה המבקשת להפיק סרט על אמה יש בה קושי מסוג אחד. משפחה בת שנים־עשר ילדים, יש בה קושי מסוג אחר, ובפרט שאחד הילדים נפטר וגם אליו צריך להתייחס בסרט.

מסעות מרתקים אנחנו עוברים ולומדים מכל משפחה!
אנחנו משתדלים להתאים את אופיו ואת סגנונו של הסרט למטרות שהגדירו בני המשפחה. ככל שיש יותר מטרות – כך האתגר גדול יותר.

מקצתם יעדיפו לדבר על החיים, ומקצתם – על האבדן. יש שיבקשו להתמקד בהנצחה שעשו.

מקצתם יבקשו שלא להזכיר אף לא במילה אחת את תקופת המחלה, אם הייתה.

מקצתם יתעניינו יותר בעבר ובשורשי המשפחה.

אחרים יעדיפו להשמיע יותר את קולם של הצעירים, ולהתמקד בחיים.
בסופו של דבר, חשוב לזכור שעלינו לכוון לכבודם ולרצונם של גיבורי הסרטים, בין שהם בחיים ובין שכבר לא.

שאלות הכנה להפקת סרט שורשים משפחתי

1. מה  אתם רוצים להדגיש בהצגתם של שורשי המשפחה – את הפן היסטורי או את הפן אישי?

2. אם ברצונכם להדגיש את הפן היסטורי, איזו תקופה היא החשובה ביותר בקורות המשפחה?

3. אם הפן אישי הוא שיודגש, מה מאפיין את משפחתכם במיוחד? את אבא? את אימא?

4. אלו ערכים תרצו לבטא בסרט?

5. הכינו רשימת חפצים המסמלים את הערכים שבחרתם בשאלה הקודמת

6. הכינו רשימת צבעים או קולות המבטאים את הערכים שבחרתם

7. מונחים ומושגים הקשורים לנוף־הילדות, לדוגמה: פרדס, מושב, אקליפטוס...

8. מונחים ומושגים הקשורים למסורת המשפחה: טיול, הכנת עוגות, בר־מצווה בכותל... 

9. הכינו רשימת מקומות שיש בהם משום ציוני דרך בהיסטוריה המשפחתית.

10. הכינו רשימה של דמויות השייכות להוויה המשפחתית, הכוללת את אלה שהלכו לעולמם.

11. האם יש תחנות בזמן, כגון חגים או אירועים מיוחדים, המאפיינים את המשפחה?

12. מה תרצו לשחזר כדי להנחיל לצופים מסורת וערכים בצורה חווייתית? את אחד מחדרי הבית? טיול? אפיית עוגות? וכדומה...

המלצות של מי שכבר עשה זאת (נילי אייזן):

1.   אם הסרט הוא של משפחה גדולה ויש בו הרבה משתתפים כדאי לקחת במאי. במקרה שלנו מנע הבמאי קונפליקטים משפחתיים רבים והוא גם נתן רעיונות, כמו הפקת ליל סדר. לנו לא היה מושג במדיום הקולנועי. כשראינו את הגרסה הראשונה של הסרט נפלנו מהכיסא מרוב תדהמה. הבמאי גם שאל שאלות נכונות וגרם לנו לשתף בדברים שכלל לא עלה על דעתנו לספרם.

2.   צריך להיות מוכנים לכך שהעיסוק בסרט יכול לפתוח תיבת פנדורה....

3.   לפעמים תוך כדי העיסוק בסרט והתחקיר עליו מגלים סוד משפחתי המצריך התמודדות רגשית.

4.   צריך להגדיר את קהל היעד מראש – למי מיועד הסרט? – כי ההגדרה תשפיע על העריכה ועל הסיפורים המסופרים.

5.   הסרט הוא תחילתו של תהליך ולא סופו.

 

מודעות לתיעוד אינה מספיקה

 

כתיבתה של עבודת שורשים היא חלק מתכנית הלימודים. העבודה תכלול בדרך כלל ראיונות של בני משפחה כמו סבא או סבתא. מניסיוני, אנחנו לא בודקים לעומק אם הילד קיבל הנחיות ברורות מה לשאול, וגם כשיש הנחיות, לא תמיד יֵדע הוא להציג בעצמו את השאלות הנכונות. לצורך העבודה הוא 'סוחב' תמונה לדודה ו'מושך' תמונות מהאלבום, מדביק בקלסר וכולם שמחים ומרוצים שהסיפור ההיסטורי החשוב תועד אחת ולתמיד. כעבור עשרים שנה, הילד, שבגר בינתיים והיה לאב, מבקש למצוא את הסיפור שתיעד כדי לספר לבניו על המורשת המשפחתית. אז מתברר לו שהעבודה אינה מספיקה. ראשית, מסתבר שכושר ההבנה של ילד בן שלוש־עשרה שונה מכושר ההבנה של אדם מבוגר. אפילו את משמעות המונח 'מלחמת העולם' הוא לא באמת הבין בשעתו. איך יכולנו לסמוך עליו שידע לערוך ריאיון בעל גוון היסטורי? שנית, הסיפור תועד בצורה חובבנית וללא מודעות יתרה לאיכות ההקלטה והצילום. אם נערכה הקלטה, סובל הפסקול מרעשי רקע שמפריעים, ולעתים אף גוברים על קולות השיחה: אוטובוס שחלף ברחוב; מאוורר; שיעול של המראיין באמצע משפט חשוב של המרואיין; וצלצול הטלפון שלא נותק בתחילת ההקלטה. ואם בבגרותו ירצה הנכד לתקן את התיעוד ולהבהיר את הסתום, ימצא את עצמו, כנראה, מול סבא שאיבד את צלילותו או חלילה הלך לעולמו.

חשיבותו של תיעוד

אני מרבה להתייחס לערך השימור, ומתכוונת גם לחובת התיעוד, בכל אופן שתבחרו לתעד. גם ספר מתכונים משפחתי יכול להיות תיעוד העובר מדור לדור. התאכזבתי כל כך לגלות שאיש מבני המשפחה לא יודע להכין את עוגת הגבינה הנפלאה והמפורסמת של מאירה ולוסקי ז"ל, דודה שלי. תמיד סמכו עליה שתדאג לעוגת גבינה לשבת. לכולם היה ברור שהיא המומחית לדבר ואין חיקויים, ולכן מעולם לא ניסו לאפות כמוה או במקומה ואיש לא העלה על דעתו לרשום מפיה את המתכון. הסוד ירד עמה לקבר.

אימא שלי מקפידה לרשום בפירוט בספר ה'יזכור' שלה את תאריכי הפטירה של כל הסבים והסבתות במשפחתנו ולצד כל תאריך – רישום ברור של מקום הקבורה. ברור לי שביום מן הימים הספר הזה, או לפחות צילום שלו, יעבור אליי ואני אמשיך את מנהגה לבקר בקברי אבות ואימהות. אודה ולא אבוש: אלמלא כתבה אמי בבירור את מיקום הקברים, אפילו לא הייתי מנסה לחפשם.

 

הדרך הנכונה לצילום ריאיון

 

החלטתם לצלם ריאיון שבו אתם המראיינים או המרואיינים? אתם רוצים לחסוך כסף ולעשות זאת בעצמכם באמצעים ביתיים?

אם כן, כדאי שתקפידו על ההנחיות שאפרט להלן. כך גם תמנעו עוגמת נפש וגם לא תצטרכו לשלם פעמיים. ואני כותבת זאת מניסיון. לא משפחה אחת ולא שתיים ביקשו את עזרתנו אחרי שכבר התחילו לצלם בעזרת צלם לא־מקצועי. ברוב המקרים היה הפתרון לחזור על הצילומים.

לא תמיד קל לחזור על הצילומים, לפעמים אפילו קשה מאוד. דוגמה: צילומים שנערכו בקריית־שמונה לבוגרי ישיבה – לאחר שכבר הגיעו במיוחד לצפון לצורך הצילום נאלצו הם לשוב ולהתכנס לעוד יום צילומים. מדוע? מפני שהצלם השתמש במיקרופון חיצוני שביטל את המיקרופון הפנימי של המצלמה. ומשהתקלקל המיקרופון החיצוני, לא היה סאונד ולסרט לא היה פסקול. ולא היה פשוט לשוב ולכנס את כל הבחורים בצפון לצילום חוזר.

במקרה אחר היה צורך לחזור על צילום בסרט שהפיקה משפחה והם פשוט ויתרו – היה מדובר בסבא מבוגר שהוזמן ל'מעיין הגבורה' כדי לספר לנכד על גבורתו במלחמת ששת־הימים. בגלל רצונם לחסוך, צילמו בני המשפחה בעצמם את הסב מספר לנכדו. מה רב היה מפח־הנפש כשנאלצו להאזין משך שעה שלמה לא לקולותיהם של סבא ונכדו, אלא לצלילי פכפוך המים של מעין הגבורה!

מצלמה לא מסננת רעשים. שלא כמו לאוזן אנושית, למצלמת וידיאו אין שמיעה סלקטיבית, ולכן היא קולטת בנאמנות את כל הקולות ואת הצלילים שהיא שומעת. לעתים לא די במצלמת וידיאו ביתית. נחוץ ציוד מקצועי כגון מיקרופון עם מגן רוח או מיקרופון אלחוטי שמצמידים לדש הבגד של הדוברים בסרט.

בסופו של מאמץ, נאלצו בני המשפחה לוותר על קטע הווידיאו הזה, שאותו תכננו לשלב בסרט הבר־מצווה של הנכד.

אלמנה טרייה הזמינה את השכן שלה, צלם אירועים במקצועו, שיצלם אותה מספרת על זיכרונותיה מבעלה שנרצח בפיגוע לפני חודש ימים. הסאונד דווקא הוקלט כראוי, אך ניכר בצלם שלא חש בנוח לעצור אותה בשטף הדיבור הכואב ולבקש ממנה לחזור על משפטים שנאמרו בגרון חנוק. דבריה לא נקלטו היטב והצילום עצמו לא החמיא, בלשון המעטה, כי הצלם חשש, כנראה, להעיר לה על מראה פניה. זאת ועוד: בריאיון המצולם ישבה היא על הספה מול הצלם ושקע החשמל על הקיר מאחוריה בלט יתר על המידה. למה לא הסתיר אותו מאחורי עציץ או חפץ נאה אחר? האיש התמחה בצילום אירועים שמחים והתקשה, כנראה, במטלה האיומה של תיעוד דברי האלמנה, אלמנת שכנו הקרוב שנהרג זמן קצר לפני כן.

הפקנו סרט משפחתי רב־משתתפים – עשרים־ואחד מרואיינים השתתפו בו וכולם בני־דודים. ממוצע הגילים שלהם היה יותר משבעים שנה. לאחר שצפו בסרט, קיבלנו מהם מחמאה משותפת: "נראינו טוב!".

אדם המשקיע בתיעוד למען הדורות הבאים רואה לנגד עיניו את בני הנינים. חשוב לו להיראות במיטבו ולהיזכר כאדם מכובד ונאה.

ולאחר כל אלה... איך תעשו זאת בעצמכם במינימום מפח־נפש ובמקסימום הצלחה?

  • הקפידו שהרקע לא יהיה בהיר ולכל הפחות לא מואר מדי – צבע לבן הוא צבע חזק מאוד והוא מחזיר אור. לכן לא מומלץ להצטלם ליד קיר לבן או ליד חלון, אלא אם הוא מכוסה בווילון כהה.
     
  • הקפידו ליצור ניגוד (קונטרסט) בין המצולם לבין הרקע. אם גוון פניו של המצולם בהיר, לא לצלם אותו על רקע בהיר. גם לבוש בהיר מבקש רקע צבעוני או כהה.  העיקר שתהיה ניגודיות. אז יובלט המצולם ולא ייבלע ברקע.
     
  • כדי למנוע ריצודים בסרט הווידיאו או סִנְווּר של הצופה, הנחו את המצולם להימנע מלבוש מפוספס או בצבע לבן בוהק.
     
  • כוונו את המצלמה כך שלא יהיה ברקע שטח־מת גדול מדי – קובעים את מרחק המצלמה מהמרואיין ומכוונים את התקריב (זום) כך שפניו של המצולם ממלאים את רוב שטח הצילום. לכל הפחות צריך להשתדל שלא יהיה מעל ראשו של המצולם יותר מדי שטח ריק.
     
  •  יש לדאוג שהמצולם יראה במיטבו, וּבִּחרו מיקום מכובד לצילום: רקע נקי מלכלוכים או מחפצים העשויים למשוך אליהם את תשומת הלב של הצופה. מראה מתאים: גם אם המצולם איש נכבד או מבוגר, אל תתביישו, אם צריך, להעיר לו בעדינות על הופעה לא מוקפדת. המצולם לא רואה את עצמו. אילו ראה כפתור פתוח בחולצתו, או קווצת שיער שנשמטה על פניו, היה, מן הסתם, רוצה לתקן את מראהו.
     
  • עִמדו מול המצולם כאשר המצלמה בגובה העיניים של המצולם. מה שרואה הצלם מבעד לעדשת המצלמה – הוא המראה שיראו הצופים בסרט. לא נכון להפריד בין המצלמה לבין המראיין. אם המצולם עונה על שאלותיו של אדם אחר ואינו פונה בדבריו אל הצלם בסרט יראו אותו מסתכל למקום אחר, וייוותר הרושם שהוא אינו ממוקד. אם הצלם הוא גם המראיין אזי צריך להקפיד שלא יהיה רחוק מהמצלמה, ולהימנע מפער בין הצלם לבין המצולם, כדי שמבטו של המצולם יפגוש את עיני הצופים וכדי שלא ייראה כאילו הוא מסתכל עליהם מלמטה או מלמעלה.
     
  • צלמו צילומים אופקיים ולא אנכיים. עם צילומים במצלמת וידאו  אין בעיה כי מסך הצילום שלהם רוחבי, אך כאשר מצלמים בטלפון נייד על־פי־רוב נִטֶּה  להחזיק את המכשיר במאונך, כמו בשעת דיבור. וכשמצלמים דמות, לרובנו נדמה שנכון להחזיק את הטלפון במאונך כדי שהדמות תיכנס לתמונה בשלמותה (מלמעלה עד למטה...). אך מסכי המחשב והקולנוע הם אופקיים ובשעת ההקרנה תתברר הטעות – כאשר משלבים בסרט צילום מאונך, קורה אחד מהשניים: נשארים פסים שחורים משני צדי התמונה שצולמה בטלפון; ואם ננסה להגדיל את התמונה כדי להתאימה לרוחב המסך, ייחתך החלק העליון או התחתון או שניהם.
     
  • העמידו את המצלמה על חצובה כדי שהצילום יהיה יציב. מומלץ להיעזר בחצובה שניתן לחבר אליה את המצלמה ואל תיגעו בה תוך כדי הצילום! קשה מאוד לצלם יציב בלי חצובה, גם כשנדמה שאיננו זזים. בעין אנושית ייתכן שנראה מבעד לעדשת המצלמה שאין תזוזה, אבל כשרואים את הצילום מתברר שאפילו נשימות הצלם יצרו תזוזות. זכרו את הכלל הנוגע למרחק בין המצלמה לבין המראיין: אם הצלם הוא גם המראיין, מוטב שלא יתרחק הצלם־מראיין מהמצלמה.
     
  •  השתיקו גורמי רעש כמו מזגן או מים. מצלמה קולטת כל רעש בסביבתה וכל הרעשים נקלטים באותה המידה. השמיעה שלנו סלקטיבית, ולכן כשאנחנו מקשיבים למישהו אנחנו בוחרים לקלוט רק את הקולות הבוקעים ממנו ומנטרלים אוטומטית את רעשי הסביבה. למצלמה, כאמור, אין כישורים כאלה. צריך להקשיב לשקט לפני שמתחילים לצלם, ואז מגלים שהשקט הוא לא ממש שקט: מכשיר חשמלי שמזמזם או מטרטר (מזגן? מאורר? מקרר?); ציוץ ציפורים, נביחת כלבים, שריקת הרוח או פכפוך המים ועוד צלילים מן הטבע. כל מה שאפשר להשתיק או לכבות – נדומם. אם צריך להתרחק או לסגור דלת – נעשה זאת.  גם במהלך הצילום, אם עוברת משאית בדיוק באמצע משפט, נבקש מהמרואיין לחזור על המשפט מתחילתו. אני ממליצה לחבר אוזניות למצלמה – אמצעי פשוט שיכול לעזור מאוד. המצלם יוכל לשמוע באמצעותן את הפסקול המוקלט, ולצלם שוב קטעים שלא נשמעים טוב.
     
  •  אם בחרתם להשתמש במיקרופון חיצוני, בִּדקו את ההשפעה של החיבור שלו על מיקרופון הפנימי במצלמה – אם החיבור החיצוני מבטל את ההקלטה של המצלמה, תיווצר בעיה במקרה של תקלה במיקרופון החיצוני (לעתים החוט שיוצא מהמצלמה אל המיקרופון גורם לרעשים, או המַחְבָּר תקול, ואז תצא ההקלטה פגומה). כל עוד המיקרופון הפנימי של המצלמה פועל, יש גיבוי. לא מומלץ להשתמש במיקרופון חיצוני אלא אם כן משתמשים באוזניות במשך כל הצילום.
     
  • בתחילת ההקלטה בקשו מהמרואיין לומר את שמו ואמרו את התאריך שבו מתקיים הריאיון. מומלץ גם לציין את המיקום. לא לסמוך רק על השם שניתן לקובץ או לתיקיה  שהוא יאוחסן בה. כך יוכלו הצופים לדעת לאיזו שנה מתכוון הדובר כאשר הוא מציין במהלך סיפורו "לפני עשר שנים", למשל. זה גם המקום להוסיף הגדרת תפקיד אם היא חשובה למרואיין. כשהמרואיין אומר המרואיין את שמו בקשו ממנו לאייתו כדי שמי שיערוך סרט מהצילומים האלה, ידע מה לכתוב בכתובית השם ולא יעשה טעויות.
     
  •  שמרו את קובץ ההקלטה בפורמט מקור ותנו לו שם ברור (ואם אפשר קצר) וצרו לו גיבוי מיד באמצעות העתקתו למחשב או לכונן חיצוני. גבו אותו.

  • עדיף תמיד להקליט קטע קצר לניסיון ולבדוק אם הוא תקין.

איך לראיין אדם מבוגר?

כשאתם יושבים מול אדם מבוגר ומבקשים ממנו לספר לכם את סיפור חייו או זיכרונותיו, יש לכם תפקיד חשוב: אתם אלה שמכוונים אותו ואתם אחראים לתוצרי הריאיון. אל תסמכו על המרואיין שיזכור לספר הכול. הגיוני שיחזור הביתה וייזכר בדברים ששכח לספר, כי מעמד התיעוד לכשעצמו עשוי להלחיץ.

כשאדם מספר על תקופה כלשהי או על מקום כלשהו, הוא נוטה לחוות מחדש את ההתרחשויות ולשקוע בהן ואז יתקשה לדלג מתקופה לתקופה. ולכן רצוי ששואל השאלות יהיה אדם ניטרלי שיסייע למרואיין לשמור על הרצף: או להחליף נושא או להחזיר אותו לנושא שדיבר עליו קודם לכן כי לפעמים הדובר נזכר פתאום בדבר אחר ושוכח על מה דיבר בתחילת המשפט.

תכלית הריאיון: לשמוע סיפורים וחוויות. אם המרואיין שלנו מדבר בסיסמאות או בהכללות, גם אם הוא משתמש באפיון ישיר, כמו "הוא היה אדם טוב", נבקש שידגים את דבריו בסיפור. אפשר לכוון אותו באמצעות שאלות כמו: "מה נהג הוא לומר לך?", "מה אמרת לו?", "איך נהג לומר זאת?", "איך נהג לעשות זאת?", "מה חשב על...", "אם היית שואל אותו למה הוא עושה זאת, מה הוא היה עונה לך?" וכדומה. בעזרת שאלות כאלה נקבל תשובות של מהות, על אמונות ודעות, הלך־רוח ועומק מחשבה.

דרושות גם שאלות שנועדו לאיסוף מידע: "מה היו עיסוקיו?", "לאן נהג ללכת?" וכדומה.

תחקיר מוקדם והכנת שאלות מראש יקלו הן על המראיין והן על המרואיין.

בבית הספר לימדו אותנו לענות תשובות מלאות. כך נקפיד לקבל מהמרואיין שלנו תשובות מלאות. אם שאלתם: "איפה היית ומה עשית בשעה שהכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל?" עליכם לצפות לתשובה שתתחיל במילים: "בזמן שבן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל הייתי ב.... ועשיתי...". יש להסביר למרואיין שהצופה לא שומע את שאלות המראיין אלא רק את התשובות.

כאשר מראיינים יותר מאדם אחד, יש להקפיד שכל אחד ידבר בתורו. רצוי להסביר למרואיינים מראש שהמצלמה מכוונת בכל פעם לדובר אחד ולכן לא רואים דובר אחר המתפרץ לדבריו. נוסף על כך, התפרצות תגרום להפסיד את המשפט שאמר הדובר שהופרע, ואז נצטרך לבקש ממנו לחזור על המשפט שוב – והמתפרץ ייאלץ להמשיך לחכות לתורו לדבר.

התלבטתי אם לכתוב את הפסקה הבאה... ועיניכם הרואות – החלטתי לכתוב: יש אנשים מבוגרים הנוטים להפליג בדיבור על עצמם ובסיפורים על חייהם. זאת הסיבה שאנחנו מעודדים צעירים לתת להוריהם מתנה ולהשקיע בסרט משפחתי בסגנון 'חיים שכאלה'. כל עוד המרואיין המבוגר מספר על עצמו בסרט שהופק לכבודו – זה מצוין. הוא נהנה, וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם מראיינים אדם מבוגר על זיכרונותיו ממישהו אחר, יש לשים לב שלא יסטה מהנושא ויגלוש לסיפורים על עצמו. הסיפורים מעניינים ומועילים לתקשורת טובה עם המרואיין, אבל צריך לזכור: ייתכן שלא יהיה להם סוף... הדרך הטובה ביותר היא לאפשר למרואיין לדבר מעט על עצמו, ואז, בעדינות רבה, להטות אותו לאפיק השיחה שלשמו התכנסנו.

האם לראיין אנשים בקבוצה או כל אחד לחוד?

השאלה שבכותרת מתייחסת לריאיון מצולם עם כמה אנשים בנושא משותף.

כדי לחסוך בזמן הצילום וההתארגנות, עדיף צילום של כולם יחד, אך לחיסכון יש מחיר ולצילום המשותף חסרונות:

-  בסרט הערוך יהיה הרקע של כל הדוברים אחיד – נפסיד גיוון.

-  כשאחד מבני הקבוצה מדבר, לאחרים קשה מאוד לשמור על שקט ולהימנע מלהפריע לדובר.

-  חיסרון גדול שיבינו רק מפיקי סרטים – במאי הסרט שואף להשיג דוברים שונים המספרים את אותו סיפור. בעריכה משלבים את הסיפורים השונים ומרכיבים סיפור שלם המתואר מכמה נקודות מבט. כשיושבים יחד כל הדוברים, קשה לבקש מאחד מהם לחזור על סיפור שסופר על־ידי מישהו אחר – מפסידים נקודת מבט שונה.

עם זאת, יש גם יתרונות למפגש הדוברים:

-  הם מזכירים זה לזה פרטים וחוויות

-  הדינמיקה החיובית מַחֲיָה את הסיפור, יותר מאשר בריאיון אחד על אחד.

איך לשאול?

ככל שהשאלות יהיו ארוכות יותר, כך התשובות שנקבל יהיו קצרות יותר, ולהפך. שאלה כמו: "האם נכון שהיחסים בין ההורים שלך היו מדהימים והיוו דוגמה לכל הבאים אחריהם?" בהכרח תגרור אחריה תשובה קצרה: "כן" או "לא". מוטב לשאול: "בבקשה תתאר לי, איך היו היחסים בין ההורים?" ואז התשובה עשויה להיות: "היו ביניהם יחסים מדהימים, הם ממש היו דוגמה לכל הבאים אחריהם" ועוד.

מה לשאול?

ראשית, יש לשאול על הרצף הכרונולוגי של החיים – זמנים, מקומות ושמות – ומתוכו לנסות לדלות את האירועים המשמעותיים ועליהם לבקש הרחבה.

שנית, אם התשובה כללית, לא לוותר ולבקש המחשה ופרטים (למשל, אם מרואיין אומר "אז שיחקנו בחוץ כי לא היו מחשבים", יש לשאול אותו "במה בדיוק שיחקתם?").

שלישית, מומלץ מאוד לבקש מהמרואיין לשחזר בסיפורו כל מיני סיטואציות ותמונות מהחיים – שולחן שבת, ליל הסדר ועוד. כמו כן בקשו מהמרואיין לשיר מנגינות שזוכר מזמן, בדרך כלל תופתעו מהתרגשותו.

מומלץ לשאול את המרואיינים על מה הם מודים בחייהם, על מה הם מתחרטים, ומה גורם להם נחת, אם הם קולחים ומשתפים פעולה.

ולבסוף, בסיום הריאיון חובה לשאול את המרואיין מהם הדברים החשובים לו בחיים ומה הוא רוצה להעביר לדורות הבאים.

 

איך מחברים את הדור הצעיר לסיפורי סבתא?

 

ילדים זקוקים להמחשות כדי שיתעניינו בסיפורים מן העבר.

המחשות יכולות להיעשות בדרכים הבאות:

-  הַמְחָזָה. תארו לכם איך ירגיש ילד שילבש בגד ישן שלכם, ויקבל מכם הנחיות איך 'לשחק' את הילד שהייתם...

-  ציור.

-  פיסול בחול.

-  סיפור מלווה בתמונות ישנות.

-  ציר זמן משורטט. תפיסת הזמן אצל ילדים צעירים שטרם הגיעו לגיל ההתבגרות אינה מפותחת דיה. לכן הם לא תמיד יודעים את הסדר הנכון של השתלשלות הסיפורים ההיסטוריים. הם יכולים להתבלבל בין העליות השונות, למשל. ציר זמן משורטט וברור יכול להקל עליהם.

-  המחשה פיזית של הזמן באמצעות קוביות. כל קובייה תייצג חמש או עשר שנים. ספירה של הקוביות תאפשר לילדים להבין את משך הזמן שעבר מהאירוע המסופר ועד היום.

-  חידה, כתב חידה, חפץ מיוחד, תמונה מיוחדת. כל אלה עשויים למשוך את הילדים להאזין לסיפורו של המבוגר.

משחק ליום ההולדת של אדם מבוגר

הכינו לוחות בינגו שעליהם רשומים שמות של מקומות – תחנות בחיים או דמויות מחייו של החתן־יום־הולדת.

על כל מושג להופיע בכמה לוחות.

בעזרת מקרן, הראו למשתתפים תמונות ללא כותרת וחודו עליהן חידות מתאימות.

התשובות, כמובן, רשומות על־גבי לוחות הבינגו!

כך תיצרו עניין והקשבה, בייחוד אם המנצח במשחק הבינגו יקבל פרס.

סביר להניח שהצגת התמונות תעודד את גיבור השמחה לספר על חייו.

וכמובן: מומלץ להצמיד לבגדו מיקרופון־דש ולתעד את האירוע.

להנגיש לדור הבא את התמונות והמסמכים

-       סרקו תמונות ישנות ושתפו בווטסאפ המשפחתי פעם בשבוע.

-       אפשר להכין בעזרת התמונות חידה שבועית שתועבר בווטסאפ.

-       אפשר לשתף 'תמונות בזוגות': תמונה אחת מאז, וזוגתה – תמונה של אותו האדם, או אותו המקום, כפי שהוא היום.

-       אם מצאתם כתב יד מעניין – סרקו אותו, הדפיסו בהגדלה ותלו בבית.

-       מצאו שימוש לחפצים ישנים בעיטור הבית, לאחסון חפצים או ככלי לעציצים.

-       כל חפץ כזה מזמין שאלת 'מה נשתנה' ובעקבותיה יהיו הילדים קשובים לסיפור מעניין מהחיים.

הפעלה מצוינת לבני נוער

הציעו לבני הנוער להכין מהתמונות ומהמסמכים הישנים אלבום דיגיטלי מעוצב.

הציעו להם להוסיף כיתוב לצד התמונות. כך יתקבל ספר שורשים בהפקה משפחתית.

יש חברות המציעות עיצוב עצמי של אלבום דיגיטלי והדפסתו כספר, והמחיר לא יקר.

הפעילות הזו מניבה כמה תוצאות:

-       מחברת את בני הנוער עם זקני המשפחה

-       מביאה לכך שהתמונות נסרקות ונשמרות

-       משאירה לדורות הבאים עדות כתובה: מי בתמונה? במה עסק? באלו נסיבות ובאיזה מקום צולם?

סיור משפחתי

בעשור האחרון הפקנו ב'אולפני אתרוג' עשרות סרטי זיכרונות של אנשים מבוגרים. ברובם שולב סיור שורשים משפחתי שתיעדנו.

בסיורים השתתפו שלושה דורות ויותר.

הסיור הוא חוויה מוחשית המעוררת זיכרונות ומזמנת שיח בין המשתתפים. כשגיבור הסיפור חושש לדבר על עצמו ולהיות במרכז, המפגשים במהלך הסיור (ויש שמתכננים אותם מראש) מפוגגים את 'תחושת הגיבור'. וגם אם הגיבור לא אוהב לדבר או לא ממש זוכר, המפגש עם המקומות עצמם ועם האנשים שם – זה הסיפור!

מבין המשפחות שתיעדנו, היו שהסתפקו בחוויית הטיול עצמה אבל, כאמור, היו גם שהשתמשו בצילומים לצורך עריכת סרט זיכרונות משפחתי.

סרטים כאלה הם דרך נפלאה להחיות את זיכרונות העבר כך שיהיו משמעותיים בעתיד, בתהליך המגבש את המשפחה בהווה.

תבנית תמונות

 

איך ייראו המזכרות והזיכרונות שלנו בעתיד?

 

ערך הסבלנות הוא מסר שאני אוהבת להעביר לילדיי ואני מדגימה אותו בפשטות גם בהקשרים הטכנולוגיים הבסיסיים: בילדותי, כשביקשתי להעביר במהירות שיר בקלטת או לחזור אחורנית לתחילת ההקלטה, היה עליי ללחוץ על כפתור ה'רברס' ולחכות עד שסליל הקלטת יתגלגל אחורה או קדימה. נדרשתי להתאזר בסבלנות רבה כי לא תמיד ידענו מתי לעצור את ההרצה. לפעמים שכחנו ללחוץ על כפתור ה'סטופ', ואז שוב מצאנו את עצמנו מעבירים את הסליל קדימה ואחורה. ושוב קדימה ושוב אחורה.

אפילו בתקליט על פטיפון היה קל יותר להעביר משיר לשיר ומרצועה לרצועה.

איך הילדים שלי מעבירים לשיר בתקליטור? בלחיצה אחת קלה. מידית. הכול – בקליק.

בנסיבות כאלה, איך מחנכים לסבלנות? חינוך לסבלנות הוא בעיה המחריפה מדור לדור. בני הדור של נכדיי אינם מתאמצים כלל לחפש שיר אחר: כיום יש תוכנת חיפוש במחשב.

את הפרק האחרון בספר ביקשתי מבתי יעל בת החמש־עשרה לכתוב, אבל הוא אינו מיועד רק לצעירים אלא לכל מי שצובר זיכרונות במדיה דיגיטלית (כולנו, למעשה).

יעל:

הפרקים על שמירת ניירות ותמונות פחות מעניינים עבורנו, הצעירים. אצלנו הרוב שמור במחשב ובטלפון הסלולרי. כמעט ולא נותרו לנו 'ניירות ערך' ותמונות מפותחות לשמור עליהן.

אבל אל תחשבו שהדבר פוטר אותנו מהצורך בשמירה על המזכרות והזיכרונות שלנו!

תמונות

אנחנו חיים בעידן הסלפי ובטלפון הסלולרי מאות תמונות. איך לסנן? מה לשמור? איך לשמור?

פעם נהגו לצלם תמונה אחת בכל אירוע. חבל היה לבזבז את כל הפילם על אירוע אחד. התמונות היו מעטות, אבל ממוקדות מאוד, ולכן לא נדרשנו לעניין הסינון. את התמונות נהגנו לפתח ולשמור באלבום (אנחנו או הוותיקים שבינינו...). לפעמים כתבנו בעיפרון את התאריך ואת שמות המשתתפים. לפעמים הגדלנו תמונה, מסגרנו ותלינו על הקיר. היום אפשר להוציא בלחיצה אחת חמש תמונות, כולן יפות וכולן... דומות זו לזו. למרות הדמיון, הבחירה ביניהן היא עניין מסובך ודורש ויתור.

כדי למנוע אבדן תמונות מהמאגר בטלפון או במצלמה, מומלץ לרוקן את המאגרים מדי תקופה אל המחשב, ולשמור הכול בדיסק הקשיח.

כיום אפשר להעלות תמונות רבות ל'גוגל דרייב' (google drive), שאליו יש נגישות מכל מחשב בעולם וגם אם המחשב מתקלקל והדיסק נהרס – התמונות נשמרות.

אין צורך להעלות ל'גוגל דרייב' את מאות התמונות שברשותנו אלא לבחור מכל אירוע או טיול או סיטואציה את התמונות המרגשות ביותר מבחינתנו.

לא צריך לשמור תמונות סלפי עם כל החברים. אני ממליצה לשמור תמונות נבחרות: תמונה קבוצתית אחת; תמונה שלי עם אדם שאני אוהבת; אולי גם תמונה כללית של החוויה כדי להעצים את הזיכרון העתידי שלה.

נסו לדמיין את עצמכם בגיל שמונים, פותחים את התיקייה במחשב שבה שמורות התמונות מהתיכון. האם תצפו בכל אלפי־התמונות? האם תיהנו מהצפייה בהן? מובן שלא. זה די משעמם. אם יהיו בתיקייה כמאה תמונות יפות שתייצגנה את החוויות ואת האירועים שהשתתפנו בהם בנעורינו, נהנה להסתכל עליהן לאט־לאט ולהיזכר בימים ההם.

כלומר, בימים האלה.

הודעות

יש הודעות שקיבלנו מחברים ומבני משפחה ואנחנו רוצים לשמור למזכרת. בעבר, ממש עד לא מזמן, נשלחו מכתבי אהבה. היום מכתבי אהבה כמעט נעלמו; מי שולח לאהובתו מכתב יפה ומרגש, שגורם לה להזיל דמעות אושר? מי בכלל מקבל מכתבים אישיים בדואר? לצערי, דרך התקשורת היפה הזו נעלמה כמעט לגמרי. האחיות הגדולות שלי החליטו שהן לא רוצות לוותר על היופי הזה ובעצה אחת עם בני זוגן החליטו שבשבוע לפני החתונה אין שיחות ואין התכתבויות בטלפון. הם שלחו זה לזה מכתבים. הן שמרו את המכתבים ומדי פעם בפעם הן מעיינות במכתבים בהם, ויש להן כוונה לעשות זאת גם בעוד שנים רבות.

לא כולנו נעשה את זה, כי חלופת מכתבים בדואר היא אכן פחות נוחה, והדור שלנו רגיל לדברים מהירים ונגישים. מה בכל זאת אפשר לעשות?

- הודעה שקיבלנו באימייל או ב-SMS : נוכל לשמרה באמצעות צילום מסך – להקיש PrtScn במקלדת במחשב או לצלם את המסך בטלפון הנייד. את התמונה שהתקבלה אפשר לשמור בתיקייה או בענן כדוגמת vegoogle dri.

אם אתם מוכנים להשקיע, תוכלו ליצור יומן אישי ולהעתיק לתוכו מלל יפה שקיבלתם ואתם רוצים לשמור. אתם מוזמנים להשתמש בכל הטכנולוגיות והתכנות הנגישות והידידותיות העומדות לרשותנו כדי לנצור את הרגע.

הקלטות

לפעמים כמה חברים יושבים וצוחקים ומישהו מוציא את הטלפון הסלולרי ומקליט את הרגעים האלה: כולם מוטרפים, הצחוק בשמים והבדיחות רצות. הרבה בדיחות פנימיות נוצרות בערבים כאלה! איך נוכל לשמור אותן?

גם את ההקלטות אפשר להעביר למחשב ולשמור בתיקייה.

לטעמי, הקלטות טובות יותר מתמונות כי הן משמרות את הצחוק וההנאה של הקול החי. אין כמו לשמוע הקלטה בת כמה שנים – ולצחוק.

אמא שלי מוסיפה:

"אני מרבה לעסוק בהפקת סרטי זיכרונות. במהלך ההפקה אני נתקלת רבות בהתרחשויות כאלה. לכן אני לא ממהרת למחוק מהטלפון הנייד כל הקלטה שטותית שהילדים שלי משאירים. כשיש לי פנאי אני בוחרת מה למחוק ומה להשאיר. בוודאי ששמרתי את הצחוק המתגלגל של הנכד שלי, שהחליף תקופת־מה את צלצולו השגרתי של הטלפון".

סרטונים

כשמצלמים סרטונים באירועים שתרצו לזכור, הקפידו על צילום נכון כמו שמוסבר בפרק י"א. חבל לצפות בסרטון ישן ולהתאכזב בגלל רעידות או רעשים.

כשמצלמים אירוע באופן פרטי, למרות החשש שברגע הבא נפסיד משהו שלא יתועד, עלינו להיות שיפוטיים ולבחור לתעד רק דקות ספורות. כך נוכל גם אנחנו לחוות בנחת את האירוע. אם נהיה עסוקים בתיעוד בלתי פוסק ובחשיבה על 'אחר כך' – נחמיץ את ההווה.

הרי אנחנו יודעים שאיש לא יצפה אחר כך בתיעוד המלא של האירוע, גם לא אנחנו. אנשים מעדיפים לצפות רק בתקציר. במסיבת יום-הולדת די בצילום של דקה מריקוד זה ועוד דקה מריקוד אחר. אין מה לעשות אחר כך עם הצילומים של כל המסיבה, אלא אם כן יש לנו דחף לשעמם מישהו.

לפעמים מצלמים אירוע לכל ארכו עבור מישהו שנאלץ להיעדר ממנו. זה בסדר, וכל הכבוד על ההשקעה ועל הרוח החברית. אבל אחרי שהסרט נצפה במלואו, אפשר לערוך אותו, להשאיר ממנו תקציר, ולמחוק את כל היתר.

בחזרה לעתיד

מה יהיה כשנזדקן ונרצה להציץ אחורה ולהיזכר בחיים שעברו עלינו?

אתחלו מחדש את הדמיון שלכם... כשמדברים אתנו על הגיל המבוגר אנחנו מדמיינים מיד זקן נחמד שמאכיל חתולים ויונים. אבל... מה באשר לכל הטכנולוגיות החדשות?

סביר להניח שנהיה זקנים נחמדים עם חתולים, חשבון פייסבוק פעיל, ו... רובוטים.

אמנם נהיה מעורים בטכנולוגיה, אבל גם אז הנכדים שלנו יתבקשו ללמד אותנו איך לתפעל את הרובוט שנתקע.

אולי קשה לדמיין חיים כאלה, אבל העולם מתגלגל, ואנחנו מתגלגלים יחד אתו; יש שיגידו שהתקדמות טכנולוגית היא דבר טוב, ויש שיסתייגו ממנה. כך או כך, זה המצב: ההתקדמות הטכנולוגית היא בלתי פוסקת, והיא נהיית מהירה יותר ויותר.

אנחנו, סבא דור או סבתא בר, נשב על כורסה נוחה, נעלה קצת את המשענת כי הגב כבר לא יהיה מה שהיה פעם, ונוציא את המחשב הנייד מהכיס שבתוך הכורסה. נאנח, כמקובל אצל מבוגרים, ונתחיל לדפדף בכל מה ששמרנו מגיל הנעורים ועד אז.

נפתח את התיקייה הקרויה 'תמונות'.

נלחץ באקראיות על התיקייה 'תשע"ו – 2016' .

נחשוב על מה נרצה להסתכל קודם. יהיו שם תיקיות 'טיול שנתי', 'יום הולדת לאורי', 'פורים בבית הספר', 'פורים בבית'...

עוד אנחה, הפעם – אנחת רווחה: טוב שמיינו את הכול לפי תיקיות. כך קל יותר להיזכר לאיזה אירוע שייכת כל תמונה.

'חגיגת שמונים לעיר'? ניזכר במעומעם שהיה אירוע כזה, וניכנס לתיקייה. יהיו שם תמונות רבות למדי. לאט־לאט נגבש את המראות ואת הזיכרונות מאותו אירוע. היי, מי זה בתמונה? נראה מי הילד בחולצה חומה שמחזיק דגל גדול? הוא יהיה מוכר לנו... מזל שכתבנו בשם התמונה את הנמצאים בה, כך נוכל לזהות מיד את 'עודד הבן של תמר השכנה'.

הנה תמונה שקראנו לה 'אני וראש העיר על רקע המפל'.

והנה 'יאיר, עומר ושי'.

כל כך הרבה תמונות שיזכירו לנו את ההנאה שחווינו, ויעלו חיוך על שפתינו המזקינות.

נסגור את תיקיית של התמונות ונעבור לתיקיית הציורים הסרוקים שציירו הילדים בגן.

נעבור לתיקיית הפתקים ונמצא את הפתק שהיה צמוד לחפיסת השוקולד שנתן לנו אח שלנו.

והנה ההודעות מההוא או מההיא, האהוב או האהובה הראשונים.

כל כך הרבה דברים קטנים שיבנו עולם שלם של זיכרונות וחיוכים.

אתם מוכנים להשקיע בשביל הנחת הזו בעתיד?

קדימה, רוצו לתעד!

 

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על להוציא את הסבתא מהבוידעם (4)

    רוחמה

    rtoren@netvision.net.il
    נ ה ד ר תודה
    יום ראשון י"ח בתמוז תשע"ח 1 ביולי 2018

    ראובן בן מנשה

    sbm.inchi@gmail.com
    מעניין מאוד, טוב לדעת, היישום צורך קצת זמן, נראה שמתאים לביצוע לאחר פרישה מעבודה !! תודה על המידע !!
    יום שישי ב' בתמוז תשע"ח 15 ביוני 2018

    אביבי שלום

    ahavat.israel10@gmail.com
    אשריך שזכית לתעד את העבר המשפחתי, ואף שיתפת אותנו בספרך. אני נמצא על סיפה של שנת ה-91 לחיי, וממוקד במחקר על "הזכויות הייחודית של עם ישראל בארץ ישראל", הביוגרפיה האישית רבת פרקים חומר הגולמי שמור במחשבי אך את הפקתו אני משאיר לשלושת דורות צאצאיי, שאני מקווה שהם יפיקו אותו לאחר שהפעמונים מסגולה יזמנו אותי למנוחת עולם??
    יום רביעי כ"ג בסיון תשע"ח 6 ביוני 2018

    ציפי

    dzior511@gmail.com
    ספר מקסים ומרגש
    יום שני כ"א בסיון תשע"ח 4 ביוני 2018

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.